23.1.70
קהל גדול עמד שם בבוקרה של שבת. קהל עצום. ובקהל החוגג בלט מספרם הרב של "יהודים טריים כאפרוחים". שכמו יצאו משירו של ביאליק. עתה מלאו להם שלוש-עשרה שנים ומהיום הם יהודים ברי מצווה ובני עונשין.
ולראות את האבות הזורחים בזוהר השמחה על שזכו שבניהם יגיעו למצוות, טליתות על כתפיהם, סידורים בידיהם... והאמהות הצעירות הללו, האמהות האלגנטיות בשמלות הקצרות והרגלים היודעות לרקד בכל הדיסקוטקים, ואיזה יידישע מאמעס מדורי-דורות הן במעמד זה...
ועל יד הכותל, לא לידו – כמו בתוכו, דבוקה אליו בלי כל חיץ שעונה אשה זקנה, סבתא של אחד מברי המצווה, ומתנה בקול, חצי ביידיש, חצי בעברית: (ומוחי רושם לזכרון כמו ברשם-קול)
"אלוהים! תראה איזה יום יפה הבאת לנו בשבת קודש זו. תביט וראה איזה עם יפה נאסף פה לקדש את שמך הקדוש. תביט אלינו ממרום קודשך, תביט למטה, אלינו אל העם שלך. אל הילדים הרכים הללו החוגגים היום את הבר מצווה שלהם, שמחים להיות יהודים. יהודים בארץ ישראל. וראה את האמהות הצעירות ואת האבות הצעירים שלהם."
"אמור, זיסער טאטע, מה חטאו הילדים האלה שאתה לוקח אותם אליך כשהם עוד נערים. ראה את הכותל שלך. הלא אין בו כבר אפילו חריץ אחד קטן שאין בו פתקה. כמה דמעות בפתקאות הללו שבין אבני ביתך, האם לשוא..."
"אתה תגיד שזאת מפני חטאינו. שאנחנו חטאנו. והאם לא כיפרנו?! אלף אלפי מונים כיפרנו על כל חטאינו. תגיד שזה דור שאינו יודע תפילה ואינו מקדש את מצוותיך? והרי זה דור שבונה מחדש את מקדשך. דור ששיחרר את ירושלים הקדושה ומקים אותה מהריסותיה. הלא היפה בתפילות היא. הלא הגדולה במצוות היא. לא כן, אבינו שבשמים?"
"אבל אגיד לך מה. עוד יש לך חשבון עם עמך ישראל? עשה אותו עמנו. עם הזקנים. עשה אותו איתי ואהיה כפרתם של הילדים האלה. אתה יודע מה? – כל ימי התפללתי לעולם הבא. שמרתי על כל מצוותיך גדולה כקטנה. עשיתי הכל כדי להיות ראויה. אני מוותרת לך על העולם הבא. אני מוותרת לך, וכל הסבים והסבתות מוותרים לך על הגאולה שלהם. אנחנו מוותרים לך על תחייתנו, על תחיית המתים, ובלבד שתתן חיים לראשים הצעירים הללו ושלא עוד נראה את שערם השחור, במסגרות השחורות..."
ונהיה שקט ליד הכותל. הגה לא נשמע. גם לא תפילות. אחר שוב עולה קולה ואחריו קולות צעירים של אמהות צעירות, מילה במילה אחריה...