7.6.68
איזה הוא המשרד הממשלתי הפחות פופולרי אצלנו, אם כי הוא ידוע מאוד וזוכה להרבה "ברכות". ברכות שלוא נתקיימו בו אפילו בחלקן, כבר היה שובק חיים לכל חי ומזמן!
בראבו! ניחשתם. מס ההכנסה.
מין מוסד שרק לוקח. סוחט. חוקר. חושד. מדיר שינה מעיניים.
לוקח ואינו נותן מאומה.
אמנם נכון – המדינה נותנת. ולולא המוסד "הנחמד" הזה, מניין היתה המדינה לוקחת כדי לתת. אבל, יש לשער, שהיה יותר קל לתת ישירות למי שגם מחזיק משהו.
כנראה חדרה תודעה זו ליושבים על "המסחטה" הגדולה והחליטו לתת. לתת... סבר פנים יפות (גם זו לטובה...), חיוך קטן פה ושם, חוברות הסברה סכסאפיליות, מודעות מנומסות עם בשורות אביב ושאר גינונים שלא הורגלנו בהם, ושבעלי ניסיון נוהגים בהם מנהג "כבדהו וחשדהו" ו"מויחל טויבעס".
אבל, האמינו לי שאין זה הוגן. כי אחד האנשים היותר נעימים ואולי אף היותר אנושיים בשירות המדינה (לפחות כך הוא נראה לי) הוא נציב מס ההכנסה.
מפליא, לא כן?
האיש העומד בראש המשרד הפחות אהוד במדינה, הוא בראשית שנות הארבעים שלו, תמיר, ולא רק בשמו, אב לארבעה ילדים וכאבא טוב מחפש כל מיני תחבולות להמתיק את הגלולה ששמה מס הכנסה. מס הכנסה המנכה סכומים כאלה ממשכורתך, עד שלעולם לא נשאר לך די כדי לכסות את הוצאותיך. איך בכל זאת מסתדרים – לאלוהים פתרונים. אבל בריאות אין תופעה זו מוסיפה. גם לא מורל גבוה. לולא המלחמות הפוקדות אותנו מפקידה לפקידה, ולולא הניצחונות היפים שלנו, ששרים עליהם עד שבאה מלחמה חדשה, היה זה עם אומלל מאוד.
ממורמר ומדוכא.
*
אך נשוב למר תמיר ולשיחה שלנו המתנהלת במשרדו אשר בירושלים, לשם עליתי במיוחד כדי לראות פנים אל פנים את האיש העומד מאחורי האימה הגדולה; אימת כל יחיד ויחידה וצוותא – בימים טרופיים אלה של חודש יוני.
משרד אנושי בהחלט, איש אנושי בהחלט, ואפשר לשפוך לפניו את הלב. אם זה יועיל – אין לדעת. בכל אופן לא יזיק.
"למה חייבים שכירים למלא טפסים אישים. הלא כל "הקונץ" הוא בזה, שמס ההכנסה מתנכה במקור ולא צריך לראות אתכם?"
"מה כל כך נורא לראות אותנו? אבל, דרך אגב, חשבנו על כך. כשנוריד את הסעיף ששמו "ערך הדירה שאתה גר בה חינם" (אוי לחינם הזה...) ונאשר את ביטולו בכנסת, נוותר על מילוי הטפסים האישיים הללו, עם האותיות הקטנות והמבלבלות, כפי שאת אומרת."
"מתי זה יהיה?"
"יהיה, יהיה. אנחנו רוצים לפעול בגבול ההיגיון. לעת עתה פתחנו לשכות יעוץ של מס הכנסה הדואגות לנישום. באמת שזה כך. כל אזרח יכול ללכת לשם ויעזרו לו וידריכו אותו ליהנות מכל ההקלות האפשריות ולשמור על כל הזכויות האפשריות."
"איך לסדר את מס ההכנסה ולהישאר יהודי ישר."
"לא בדיוק: איך לשלם מס הכנסה ולהישאר בחיים" – צוחק הנציב.
"וירשמו אותו ב'ספר הזהב'. ויעשו אחריו מעקב..."
"חלילה וחס. במידה שישאלו לשמו הרי זה רק כדי שיהא ליועץ מה להראות בתום עבודתו, כמה פנו אליו לדרוש לעצתו. אבל האזרח אינו חייב למסור את שמו. כלל וכלל לא. הוא יכול להישאר אנונימי בהחלט. היועץ הוא יועץ שלו. בלתי תלוי, בהחלט אובייקטיבי."
"מי הם היועצים הבלתי תלויים הללו, אם מותר לשאול?"
"פקידים שלנו."
"אהה!"
"אינך מבינה. אלה הם פקידים שלנו שיודעים את כל הדרכים ושעומדים עכשיו מן הצד השני של המתרס. אלה אנשים שיצאו לפנסיה. אזרחים."
"אינני מסמפטת אותם בשום מתכונת."
"חבל. יש ביניהם אנשים נחמדים מאוד. ויודעים היטב את המקצוע שלהם. אבל אם אינם רוצים להיפגש איתם, אפשר להרים שפופרת ובטלפון לא רואים את פניו ואי-אפשר "לעשות מעקב" – כפי שאת חוששת – ובכל זאת להתייעץ. יושב לו האדם בביתו, הילדים כבר שכבו לישון, חדשות הרדיו כבר שמע ומנגינה נעימה ממלאה את הבית. האישה מגישה כוס תה בחלוק בית נאה, הגיעה השעה... למלא את הטפסים למס הכנסה. בראש שקט, בחיוך על שפתיים. מוציאים את הטפסים ולא מבינים משהו. לא נורא.
"מרימים את השפופרת ומחייגים. התקנו עשרה מספרים מקסימים לתושבי תל אביב בלבד, לפי בחירה. זאת קבענו לעונת הסזון, הוא חודש יוני, שהוא חודש האזרחים שאינם מנהלים ספרים, כידוע."
*
בעיני רוחי אני רואה תמונה אידילית. השעה 10-8 בערב. המנורה דולקת – ושקט. דבר אינו מעיב על רוחך פרט אולי למה שקורה בצרפת ולמעטפה קטנה המונחת סגורה ומסוגרת במגירה, שהואילה לשלוח לך המדינה. לוגם מכוס הקפה (יותר טוב מתה) ושולף את... ברררר... המעטפה. אבל אתה אינך פותח אותה בידיים רועדות, כמו בימים עברו. אתה יודע שזוהי מעטפה ידידותית ושאם יש לך טענות, תושיט את ידך אל השח-רחוק, ובאצבע נינוחה תסובב את החוגה.
מן הצד השני של הקו יודיע לך קול לוחש ודיסקרטי:
"ערב טוב. כאן היועץ שלך לענייני מס הכנסה. עם מי יש לי הכבוד לדבר?"
"לא חשוב."
"בוקרה פיל מישמש אגיד לך את שמי."
"מצטער ששאלתי. במה העניין ואשמח לשרתך מעבר לקו."
"קב ונקי. תגיד לי בבקשה..."
"בדיוק כך" – צוחק הנציב. "וזה לא הכל. אנחנו צועדים עם הזמן. עלה בדעתנו למלא את הטפסים היפים שלנו (ראי כמה הם עכשיו יפים ופשוטים) וקצרים... לא כמו בשנים עברו. באמת משחק ילדים ותו לא. יצירה ספרותית בפשטותם. עלה בדעתנו למלא את הטפסים בעזרת הטלוויזיה. כמו באמריקה. עבדנו על תכנית, וכבר חשבנו על מגישה נחמדה וכל השאר – אז אמרו לי: דחילק, תמיר, תן לאנשים ליהנות מן הטלוויזיה בשנה הראשונה..."
"הטלוויזיה תנוכה ממס ההכנסה?"
"שש... שלא ישמעו אותך. עוד זה חסר לי..."
*
כבר הגיע הזמן ששיעור מס ההכנסה יהיה נמוך יותר, בעיקר מעבודות נוספות. כמעט שלא כדאי לעבוד.
"משתדלים, משתדלים. מגדילים את מעגל הניכויים בשביל ילדים, מגדילים את גילם, נותנים יותר זיכויים בשבילם בנים בצבא..."
"אל תצחיק אותי."
"משתדלים לעשות ליברליזציה. עכשיו איחדנו את מס הרכוש עם מס ההכנסה והקטנו אותו מאוד.
"ותתחילו לנכות את מס הרכוש ממס ההכנסה?"
"שש. שלא ישמעו אותך. עוד זה חסר לי..."
"אז תגיד אתה. מס רכוש, ובייחוד רכוש שאינו מכניס רווחים כמו איזה מגרש, מניין יקח שכיר את הסכום כדי לשלם אותו?"
"יקירתי, במקרה כזה עוד נצטרך להוסיף. לא כן?"
"נאמר לא להוסיף. אבל להתחשב, אפשר?"
"יש גבול. ומדינה עם גבולות כמו שלנו צריכה כסף."
"ועם הגבולות הקודמים לא היתה צריכה כסף? ולולא היתה צריכה?"
"גם אז חייבים לקחת מס הכנסה. זה מס מחנך. זוהי הזיקה בין האזרח למדינה. קחי למשל את ארצות הברית..."
"לא תצטרך להתווכח איתי. אקח."
אם כך ואם כך, דומה עלי שנציב מס ההכנסה היה מוכן לוותר על מניע החינוך לאזרחות טובה ולהתחיל לחלק מס הכנסה מטעם המדינה לאזרחים. לו היה יכול. הוא יהודי טוב, ושום יהודי אינו נמנה על אוהבי המסים. אפילו הוא נציב – יש לו לב. אבל עם כל הלב הזה, לב לחוד ומסים לחוד. והרומן הזעיר הזה עם מס הכנסה יעלה לנו ביוקר.