27.6.69
אז ירדנו. לא בשביל הנשיקה. בשביל הבקעה. כי אם כבר, אז כבר. אם לראות את להקת פיקוד המרכז, בתכניתה החדשה, "רד אלינו לבקעה" – מה טעם לראותה בתל אביב?

אמנם לפני כשבועיים הבטחתי לא לכתוב יותר על מלחמה, גבורה, צבא וכו', כי די – נמאס ורוצים אהבה-שנאה-קנאה-ידידות וכיו"ב, ואמנם, אני מקיימת את הבטחתי: פה לא תיכתב אפילו מילה אחת על מלחמה. ירייה אחת לא תיפלט. אבל צבא – זה עניין אחר לגמרי. איך לא לכתוב על צבא וכל העם צבא... ולבנו לבש חאקי ואינו נכון לצאת לגמלאות בעת כזאת.

וכך, למחרת היום בו הגיעו שתי תיירות-נערות אמריקניות לחופה הקסום של קליה, כדי לטבול במימי ים המלח הכבדים, שהפך לים-המוות, ירדנו לבקעה כדי לראות הצגה של להקה צבאית, לפני מגינינו בבקעה הבוערת. ירדנו, ולמען האמת, בפעם הראשונה מאז אנו עורכים ביקורים קבועים שם, קצת פירפר הלב – ולא מיפי הנוף... "מה שעלול לעלות בדעתם המבולבלת של הירדנים הללו המוצבים בגבעות שממול..."

"כל הכבוד!" – אמר החייל המופקד על השער.

ואילו אלוף הפיקוד, שאף הוא בא במיוחד ממטהו כדי לחזות ב"פרמיירה העולמית" של להקתו האהובה – לא אמר דבר. וידעתי – מהיום והלאה יהיו כתבותי יפות יותר בעיניו... 

הפרמיירה העולמית

הגברות לא לבשו שמלות ערב, והאדונים לא לבשו סמוקינגים, אך המעמד היה ממש "גאלה." האולם הקטן והלוהט ככבשן, היה מלא מפה אל פה פרצופים צעירים, שזופים כהלכה בשיזפון מרדפים, ופרצופים צעירים פחות של מפקדים בכירים. השורה הראשונה נשארה ריקה, כל כיסא נושא כרטיס-ניחוש כמו קמב"ץ, מח"ט, רמטכ"ל (זה יודעים) וגברת צונס. הדודה.

הקהל לא קפץ על רגליו שעה שהעונים לכל אותם קיצורים נכנסו לאולם והסתירו בגופם את הכרטיסים. סא"ל איצ'ה, קצין החינוך הפיקודי, הודיע בקול חגיגי כי עדים אנו למאורע בינלאומי לבכורה עולמית של "רד אלינו לבקעה" וברשותו של אלוף הפיקוד עלה – כמו שאומרים – המסך. (שאיננו.)

ובחוץ היה לילה של ארץ המרדפים ובפנים שרו על ארץ המרדפים. ועל הבמה שרים והחיילים יושבים ומחייכים בפניהם השזופות לשיר של ארץ הפנים השזופות. שרים "שייפתח עלי" (המצנח) – ומי כמו הצנחנים היושבים באולם יודעים אותו טעם של צניחה ממעל.

משהו מיוחד בימינו קורה כאן. גיבורי ההצגה החֵיננית, משחקים על אך בעיקר מצויים הם באולם ורואים על הבמה, את קורותיהם, את הזיעה, המאמץ, ההקרבה, השמחה, הגעגועים והמלחמה – האפורה, המייגעת, המתמשכת בלי סוף – מוצגת לפניהם כמו מחזמר קטן, היתולי, טוב לב. שרים את חיי היום-יום שלהם. רוקדים את חיי היום-יום שלהם, מתלוצצים ואף בוכים בלי דמעות, שעה שהלהקה שרה את שירה הנפלא של נעמי שמר "אנחנו שנינו מאותו הכפר." 

השיר

ובכל ההצגה הארוכה שלא חסרות בה חיילות חֵינניות עם עיניים גדולות ומפתות וקסטנייטות (וזה מראה מצחיק לראות חיילת בחאקי, נעלי גומי ותנועות מפתות של ספרדיות לוהטות... עם קסטנייטות) וקוסמים, ותולדות הסינימה כולל מיקי-מאוז ממדרגה ראשונה, וג'יימס בונד, וחובשת ומה לא – ובכל ההצגה כאמור אין אף מילה של איבה. אף מילה של שנאה, נקם או צימאון לגמול. כמה שמש יש באנשים שלנו – במגינים הצעירים שלנו הלובשים חאקי, כמה שמש היה באותו ערב קסום אי-שם באחד המחנות בבקעת הירדן. 

כמה שמש

אגב, "כמה שמש" הוא אחד השירים המושרים תוך כדי ריקוד, או איך קוראים את זה בלהקות "בהעמדת השיר."

דווקא שיר זה עורר את כעסו של המפקד. "מה הוא כותב שם טהר-לב. באיזו דרמטיות הוא אומר "שלושים ושש בצל, איפה, הצל, לעזאזל. כשאצלנו בבקעה שלושים ושש מעלות, אז אנחנו לובשים סוודרים..." 

לבד מאותה הערה – היתה רק התפעלות והזדהות מלאה. ולא פלא. כל שיר וכל מערכון וכל "מעבר" נבחרו בקפידה הן על ידי הבמאי, דני ליטאי, והן על ידי קצין חינוך הפיקודי, סא"ל איצ'ה, שהוא כבר בעל ניסיון רב בעניינים אלה, עוד מימיו בנח"ל, והן על ידי האלוף. גנדי נוכח בכל החזרות של הלהקה. מבחינה מסוימת נתן לה את הכיוון, כש"הבקעה" היא מרכז ההצגה של פיקוד המרכז. ומאז נמצאת ההצגה בהרצה, נוכח בכל ההצגות. והוא, כנראה יודע אותה כבר כולה בעל פה ובעצמו אומר שבמקרה שיחסר שחקן יוכל לקפוץ לתפקידו בלי בעיות. ונעים לראות אלוף בצה"ל, יושב לפני קומץ נערים ונערות, סליחה, חיילים וחיילות, ופיו פעור קמעה באותה הנאה שיש לאֵם כשהיא מאכילה את ילדיה וחוזרת אחריהם בתנועות פיה.

מספרים שגנדי, שזוהי הלהקה הראשונה שהוא מטפל בה, לא חסך עמל כדי להגיש ללהקה את מלוא העזרה. והצלחת הלהקה, מקומה בפיקוד – תלויים הרבה באלוף. אם אין לו יחס אל הלהקה, אם אינו מחשיב אותה ואת תרומתה להרמת המורל של החיילים – אין לה סיכויים. כל ה"שחקנים" והנגנים בתזמורת, פרט לאחד, כולם נבחרו ללהקה בשעת הגיוס והמיון – אך לפני שהלכו ללהקה שלח אותם גנדי לקורס צניחה, וכנפיים מעטרות את מדיהם. לא רק ארטיסטים הם, וכנפיים אלה קובעות את מעמדם בכל מקום שיופיעו. כנפיים אלה מגביהות את הגובה שלהם... 

כף-למד מכשיר ללהקה

אני מדגישה דבר זה משום שהתברר לי כי לא עוד יורשה לטירונים בעלי כושר קרבי להצטרף ללהקות צבאיות. ללהקות צבאיות ילכו, מעתה, רק בעלי כושר לקוי. ומביני דבר, וביניהם דני ליטאי הבמאי, שזוהי התכנית השתים-עשרה שהוא מביים עם להקה צבאית – טוענים, שהחלטה זו כמוה כהחלטה לחסל את הלהקות הצבאיות לחלוטין.

ראשית – קשה מאוד למצוא אנשים מתאימים ללהקות צבאיות. אנשים אלה חייבים להיות מוכשרים, בעלי כושר משחק, שירה, תנועה, ואיפה מוצאים הכול ביחד... מראיינים מאות אנשים עד שמוצאים אחד מתאים, ואז לך ודאג לכך, שיהא זה דווקא בעל כושר לקוי... נוסף על כך – עבודה בלהקה צבאית היא עבודת פרך. כך היה בעבר, ובייחוד עכשיו, כשהשטחים גדלו, והדרישה להופעות גדלה עמהם. להקה צבאית מופיעה 40-30 פעם בחודש ואף יותר. ישנם ימים שמופיעים בארבעה-חמישה מוצבים, לאחר טילטולים רבים ומרחקים עצומים, כשהמדובר בסיני, למשל. איפה יוכל לעשות זאת חייל בעל כושר לקוי. אפילו אחד – שכושרו לקוי, מהווה לא רק מטרד, אלא, הוא אפילו עלול (וזה קורה, ועוד איך) לסכל הצגה שלמה. אפילו בחזרות כבר ניכרת המגבלה. הנה הוא חולה, הנה הוא אינו מרגיש בטוב ואינו מופיע לחזרה, וכל העניין נדחה למחר, מחרתיים. אם עכשיו מכינים הצגה במשך שלושה חודשים, עם אנשים בעלי כושר לקוי יכינו אותה במשך שישה חודשים... ומה יהיה על קצת בידור? על קצת צחוק ואתנחתא...

ועוד – איך יתייחסו הצופים – כשיֵדעו שכולם כף למדים. ומי ירצה להצטרף ולהגדיר עצמו כ"לקוי בכושרו..." 

רוצים לראות אותם

עוד לפני שנפלה ההחלטה שללהקות צבאיות שוב לא יתקבלו אלא בעלי כושר לקוי, התקבלה עוד החלטה והיא: להקות צבאיות לא יופיעו עוד במופעים לציבור הרחב. מסבירים החלטה זו בכך שאין מספיק להקות כדי לספק את הדרישה של החיילים, אפילו של אלה אשר בקווים. ואכן, זוהי סיבה מספקת בהחלט. עם זאת, חבל מאוד, כי להקה צבאית טובה, היא אמצעי הסברה ממדרגה ראשונה. היא חוליה מקשרת בין האזרח לבין הצבא. היא אשנב לחיי החייל, להלך הרוח שלו, למאווייו, לצערו, לצחוקו. ובכלל – מה זה "הציבור הרחב." וכי לא כל העם צבא? וכי הורי חיילים, אינם חלק מן הצבא. וכי האח הקטן, האחות, אלה החיילים לעתיד – לא טוב כי יציצו אל המחנה שהכניסה אליו סגורה, באמצעות אותו מכשיר פלאים ששמו "להקה צבאית"?

ובכלל – טוב שנראה שקיים גם הווי. טוב שנלמד ממנו ונשאב ממנו עידוד. בעורף, לא נורא. אם בתוך  אותן שלושים-ארבעים הצגות, תהיה הופעה אחת או שתיים על במה גדולה, בעיר. ישמעו על הלהקה, אנשיה ירגישו עצמם "קצת אמנים" – גם הם זקוקים להרמת מורל, ישמיעו יותר את פזמוניהם ברדיו ובטלוויזיה, ופופולריותם תגדל אפילו בקרב אנשי הצבא היושבים במוצבים. אוהבים את המפורסמים, הרי זה מן המפורסמות.

ולקופה ייכנסו קצת מצלצלין – וגם זה אינו מזיק...

והארץ תתעשר בעוד שחקנים וזמרים טובים, שתורמות אותן הלהקות הצבאיות, כמו חיים טופול, אורי זוהר, אריק איינשטיין, אילי גורליצקי, יפה ירקוני, שלמה בר שביט, שייקה אופיר, יונה עטרי, גאולה גיל, דובי זלצר, יהורם גאון, וכל הגששים והתאומים והסליחה עם כל האחרים שלא הזכרתי. אין פשוט מקום.