21.10.77
לזרוק! אם תשמעי ממני – לזרוק. אין מה לעשות עם זה – אמר צביבלה המשפץ.

עמדה הספה מבוישת וכמו הורידה ראשה. עמדה וכל עשרים שנות חייה איתה. שימשה את בני הבית בנאמנות. ספגה את כל הפיפי של הילדים ושל חבריהם. את הקפה ששתו שם בערבי שבתות, זכרה לילות-אהבה בטרם ילדים ולילות של אי-אהבים כשפעם הוא ופעם היא נמלטו מחדר-השינה והתהלכו אנה ואנה, עד שישבו בוהים, עיניהם דבוקות לתקרה, שוכבים לרקע קט לנוח, מעצבים את הגוף, לפי צורת הספה, לסהרון אופנתי באותם הימים, ועד שיודעים מה, כבר בוקר, ובן-הזוג עומד במטבח ומאכיל את הילדים, ואת-אתה נכנסים למטבח בפנים עולצות, שהילדים לא יידעו, שאבא ואמא לא ישנו ביחד. נכנסים, נותנם אפילו לטיפה לבן-הזוג הנטוש, וזה, אם זה היא – תמשיך להזעיף פניה. אם זה הוא – ישחק במשחק המשפחתי עד הסוף המתוק. עד שיעלו כולם למכונית, ואבא יוביל, לגן הילדים, לבית הספר, למשרד של אמא.

"נעמי, הזמנתי להערב את חייקה ושלמה."

"לארוחת ערב?"

"לארוחת ערב."

"הייתי מודה לך מקרב לב אילו הודעת לי על כוונותיך מראש. אחר ככלות הכל, זה גם הבית שלי. לייתר דיוק – אבא שלי קנה אותו לי."

"נעמי, אנא. את שוב מתחילה?"

"אני עוד לא גמרתי."

"תהיי נבונה."

"עכשיו לא צריך להיות נבונה. הילדים לא פה."

"ואם אינם, את חושבת שהם לא יודעים? או-הו..."

אם תזרוק את הספה, אולי ייזרקו גם הזיכרונות הללו.

ואם תמכור – לא ילכו עם הספה? בנה אותה הטוב ברפדים. מה היה שמו – מרגליות. שילמו אז, לפני עשרים, עשרים-וחמש שנים, שילמו בעבורה, אם זיכרונה אינו מטעה אותה, שילמו 650. להוריה סיפרו, ששילמו שלוש מאות. גם על שלוש מאות זעקה האם, שהילדים האלה לא עבדו על הכסף ולכן אינם מכבדים אותו. מי זה הולך ומשלם שלוש מאות לירות בעד ספה? ואילו אביה שתק, נעלב. אפילו כבר זנח מקצועו. בעל מקצוע הוא. והם הולכים ומזמינים אצל אחרים. לא נרגע עד שהביא כורסה, מעשה ידיו להתפאר – שלא התאימה לסלון ודחקו אותה לחדר הילדים.

בנו את הגוף במיוחד. האריג מחו"ל, צמר נקי. יחזיק מעמד לעד. והתיכנון. ורדי תיכנן אותה, והרפד ביצע לפי התוכנית. זה משהו שידובר בו.

ואכן דובר בה. אז עוד לא היו כל היצירות האלו מדנמרק ומאיטליה. ואם היו, לא ידעו עליהן. אז עוד לא היה גומאוויר וכל הלהטוטים שעושים בהם רהיטים כמו בתבנית. ואם כבר היה גומאוויר – עוד לא האמינו בו. ספה היו מזמינים אצל נגר ואצל רפד. היו בוחרים אריג עליון ואריג תחתון, ואת סוגי הקפיצים, אם מעשב-ים, ומה עם צמר-גפן. מכאן לכאן, בנו את הספה איזה שלושה חודשים. אחרי כן היו בעיות עם הריפוד. האריג המשובח מצמר טהור לא הספיק לכיסוי הספה כולה ונאלצו לקנות משהו תואם, כדי ליצור ספה דו-אריגית. האדריכל רתח. לבסוף נכנע, אחרי שבועות של ריצות, בחירות וחרטות, והחלפת מגמת הצבעים והגוונים בדירה. ואז החלה צרה חדשה. לא נמצאה משאית להובלת הספה, שהיתה גדולה מכל ספה אחרת ועשויה חטיבה אחת. כיום היו מחלקים אותה ליחידות מודולריות, שאפשר להפריד ולחבר, אבל מאז עברו עשרים-וחמש שנים של תהפוכות לא נורמליות, וריפורמות של דורות בעיצוב רהיטים ויצירת ספות, ואילו אז ספה לא היתה נושא ליוניפורם, אלא כל אחת בת יחידה בדורה, יצירתו של אומן-אמן. 

כדי להביא את הענק שאורכו חמישה מטרים והיא עשויה בכעין סהרון התופס ראדיוס ענקי, נזקקו למשאית שמובילה טרקטורים. אל תשאלו כמה זה עלה. מוטב לא לשאול ולא לדעת. בכל אופן, ביום בהיר אחד היא הופיעה בבית וגרמה התקהלות לא-מבוטלת. קשרו אותה בחבלים, סחבו דרך חלון בסלון, שהורחב במיוחד לכבוד המאורע, נשאו אותה סבלים סלוניקאים, והבוס הגדול טרח להרגיע את הרוחות ב"תלכו לקפה בפינה, תשתו תה. קפה עציון. תשובו בעוד שעה ונכבד אתכם בקפה על הספה שלכם. כבר הובלנו דברים מסובכים יותר. תנוח דעתכם." בערך כך אמר הבוס הגדול. בחוריו לבשו חגורות רחבות על כתפיהם, מישהו צעק הופ, והרי היא קשורה לחבל, מנוף קבוע על הגג, והרי היא עולה מעלה, וכל השכנים מגיפים את התריסים ומותחים ביקורת מבין הסדקים.

ואילו הזמינו ספה של שני מטרים, זה לא מספיק?! שלושה מטרים – לא לפי הכבוד שלהם!! ארבעה וחצי מטרים ספה. משוגעים. חולים בשיגעון-הגדלות. את מי הם הולכים לארח – את המטכ"ל?! מה זה, בית מלון? זוג צעיר ולא יודע על מה הוא הולך.

*

אילו היתה הספה יותר קטנה, הייתי לוקח אותה – אמר הצבע מנתניה.

אולי יקח אותה אחמד. בעזה יש חדרים גדולים. תהיה נהדרת בחדר האורחים. במקום עשר כורסות, תעמוד כמלכה, מקום-ישיבה לעשרה בקשת. אתן לו גם כורסה לסגור המעגל – אמרה נעמי.

קראו לאחמד. "הסתכל." נד בראשו לאות שלילה. "לא יפה," אמר.

"תראה איזה בד. אפילו לא קרע אחד. כמו חדש."

"נכון. אבל איזה צבע?! מי צריך ספה חום-בז'? אילו היה צהוב עם כחול... זה יפה."

"את מוכנה לרפד אותה מחדש? אז הוא יקח אותה... אולי."

"זה יעלה הרבה כסף הובלה. אם תשלמו הובלה, אפשר לקחת אותה לקפיטריה," אמר שלמה הקיבוצניק, שבא לעשות קצת כסף בעיר, שיהיה לו בשביל נסיעה לחו"ל בשנה הבאה.

"נפלת על הראש?! האדריכל אף פעם לא יסכים," הודיעה חברתו לנצח, מבית התינוקות ועד הקבר, כמו שאומרים.

"לזרוק, אני אומר," חזר והצהיר צביבלה, השיפוצניק הזריז, שהבטיח להפוך את ביתם הקטן לארמון.

כיוון שבנצי נסע לחו"ל – "אל תגידי כלום!" אמר לה בוקר אחד: "אני אהפוך את הבית שלכם לארמון. ישוב ולא יכיר אותו. נשבע לך. צריך לעשות פעם רמונט לבית, לא? תראי איך הטיח מתקלף. תראי איך הגג דולף, איך התריסים לא צבועים. הבית שלכם עומד ובוכה. לא מרגישים בו יד של בעל-בית."

"הרי אתה מכיר את בנצי. אין לו זמן לבית שלו. תמיד עסוק. ותמיד גם קצת צובט לו בלב, כשאנחנו הולכים לחברים ורואים איזה ארמונות יש להם."

"גם הבית שלכם יהיה ארמון. תסמכי עלי. צ'יק-צ'אק אני עושה את זה. ועל כסף אל תשאלי. קוסט. בלי פלוס. שתראי איזה חבר יש לכם. כמה שעולים לי הפועלים. כל הריצות שלי הנה, חינם. כל הבנזין עלי. הזדמנות. כרגע אין מה לעשות עם הפועלים. הזדמנות, אני אומר לך. אני רוצה, שכאשר בנצי ישוב, יעמוד לפני הבית ויחשוב שטעה. יתחיל ללכת ויגיד, זה לא יכול להיות הבית שלי, ילך לבית השכן. אני רוצה שיגיד לי, צביבלה, כל הכבוד. אתה משהו לא-נורמלי. ודבר ראשון, צריך לזרוק את הספה הזאת. תקני משהו מודרני. פעם אחת חי האדם עלי אדמות. לא תמותו מזה. אם אני, צביבלה, יכול להרשות לי דירה לוקסוס, אז אתם לא?! אל תגידי כלום. אני יודע, אני יודע. מרבה נכסים מרבה דאגה. מרבה נכסים יודע שכסף עולה. שכסף עולה ארבעים אחוז ולא מבזבזים על רהיטים. אז בשביל מה מרוויחים אם לא מבזבזים על עצמך? 

*

אני לא מסוגלת לזרוק את הספה – אמרה נעמי. ואילו צביבלה חזר והודיע לה, שזה יהיה הפתרון הזול ביותר. משאית תעלה לא יותר מ-500 לירות.

בא בעל המשאית. טוב ויפה. יקח אותה. אבל לאן? תנו לי מקום לאן לזרוק אותה.

"שרוף אותה, עד כמה שזה נוגע לי. קח גם את הכורסאות, גם את השולחן הסלוני, מערכת שלמה," אמר צביבלה.

"זה כבר מחיר אחר," אמר בעל המשאית. "בעד מערכת שלמה, אלף לירות הובלה. – ועוד בלי כתובת... עד שימצא מקום להטילה, יעשה קילומטראז'. מי ישלם בעד הקילומטראז'...?"

"את רואה?" אמר צביבלה "ואת רצית שאמצא לך רפד שירפד מחדש... רצה אלפיים לירות בעד העבודה. ועוד איזה שלושת אלפים בעד הבד לספה ולכורסאות. בד זול, תוצרת הארץ. יחד חמשת אלפים! ואת יכולה לשרוף באלף לירות..." סיכם צביבלה ומחא יד ביד.

*

בלילה טילפן בנצי. פתאום טילפן. היה לו קול רך, כשל חולה-לב. חולה בלבו – בייתר דיוק. מן הסתם מישהי גרמה לו מיחושי-סתיו... מצפון לא נקי – מצלצלים לאישה. על קצה לשונה עמד לה לומר לו...

נעמי ישבה על הספה שלהם, הספה הארוכה כאורך הגלות, נוחה ומותאמת לגופה ככפפה. בנויה בדיוק לגובה ברכיה. בנויה לגובה ברכיהם של בני אדם, וגם אלה שגוום כואב יושבים עליה בנחת, ולא נותנים גופם בסד, כפי שזה קורה בספות הרכות, הנמוכות הללו, הספות בנות דורנו.

גם בעלי הגיל וגם בעלי הכרס וגם בעלות הרגליים השמנות והפולקס הדשנות, רווים ממנה נחת. אלא מאי? אינה נושאת חן בעיני צביבלה המשפץ: - זה לא סטנדרד. לא קלאסה... לא רמת חיים. לא מתאים לאנשים מן החברה הגבוהה. אפילו לא לבני המיעוטים, אם את רוצה לשמוע ממני. ותגידי, איך-איך נראית אישה בשלה כשהיא שרועה על ספה סקסית ואיך היא נראית כשהיא יושבת בזו? כמו מורה בכיתה. כמו שאת רואה אותי, אני גבר. כן כן. ואני גם בעל – כלומר הייתי. אז אולי את רוצה לדעת איך מרגיש בעל כשאשתו יושבת על ספה שכזו? כמו תלמיד שנוזפים בו. כמו תמיד אשם.

לכן לא אמרה לבעלה שמעבר לקו, מה, לדעתה, גורם לקולו שיהא רך. אולי צודק צביבלה. בייחוד שהבעל-יוחיד שלה נמצא בחו"ל ויכול להגשים חשדות – אם יבוא לו. ובייחוד. ובייחוד בגיל הזה שלו, שקול רך מזכיר קול אחר, ראש-ממשלתי, ואולי, חס וחלילה, מאותה סיבה... זהירות, נעמי, נישואין זה לא חברת ביטוח...

"בנצי, ככה, קצת בודד לי. מתי אתה חוזר?"

"נמימי, את מרגישה לא טוב?"

"למה?"

"סתם ככה. הילדים עוד לא חזרו מן הטיול?"

"לא רק בגלל זה בודד לי... בקיצור, תבלה טוב ואל תשכח שאני אוהבת אותך ושאתה אוהב אותי, אחר ככלות הכל..."

"את מדאיגה אותי..."

*

צריך שיפרידו ביניהם אלפי קילומטרים, כדי לומר לבעל-נעורים שאוהבים אותו. חיים, חיים. כשהבעל נמצא בבית, איך יוצאים לא פעם מן העור, לפוש ממנו קימעה. ממנו, מן הילדים. לחיות קצת לבד. לחיות קצת באופן פרטי את החיים שניתנו לנו כפיקדון שצריך להחזירו בבוא המועד.

איך עושים את זה. איך עושים משהו באתנחתא מן הצוותא, איך עושים משהו בעצמאות הפרטית הזו, - חשבה נעמי בקדחתנות. אלא שהיה ערב והיא היתה לאה. לא היה בה כוח לעשות עצמה ייצוגית, לשים את גופה בעטיפה ולהוציאו לשוק החיים למכירה, אפילו של בילוי, אפילו של שיחה. ישבה והביטה בשלוש הכורסאות שדהו, ובספה שכמו הרכינה ראשה, כמו התחננה על עצמה – ועל בניה, הכורסאות, על משפחתה התחננה הספה, אל תשליכינו.

מכאן לכאן קירבה סולם ועלתה ל"בוידם", דבר שלא עשתה מעודה, שהרי יש לה בעל. הזדחלה פנימה, נושמת עש ואבק דקיק של שנים. מוצאת מטמוני זיכרונות בין גרוטאות חייה. וכל שמאטע – הסיפור שלו מכאיב, מצחיק, גואל ממרתפי הזיכרון ימים ושנים דחוקים. אנשים שהיו ואינם. שמחות נשכחות וכאבים שאיבדו עוקצם. וחבל גם עליהם. על הכאבים הללו. והלב בוכה עליהם, לא פחות, ואולי אף יותר, מאשר על שמחות. ואי-שם, בפנים-בפנים, מצאה שאריות האריג הבתולי שהספה רופדה, בה, ועוד מיני בדי ריפוד שהתכוונה לעשות מהם כריות, תיקים לשוק, כיסוי למושבי המכונית. ועוד חבילה ניכרת, מחנות הרהיטים שהיתה פעם לאביה.

ערכה את כל השאריות על הכורסאות ועל הספה. עד שכוסו כליל. נטלה מספריים וגזרה בהם גזרים, כדי לשחק בטלאים. והחלה מחדש במלאכת הכיסוי. משהו קורה לספתם. כמו איזה ניתוח של הפנים, "פייס-ליפט" לספה. כמו השתדלה גם הספה להיטיב את מראה. כמו היתה זורקת מבט קוקטי סביב: עם קצת טיפול אני עדיין יפהפיה...

מכאן לכאן נמצאה מחט עקומה וגדולה, וחוט משיחה של רפדים גם הוא נמצא ב"בוידם", והרי נעמי יושבת וגוזרת, גוזרת ומחברת ומתאימה ותופרת, מדביקה בסיכות, בחוט מכליב עבה – עד שכוסתה הספה כולה...

כשהאיר הבוקר, עדיין עמדה נעמי מול ספתה. בצהריים כבר היה פטיש קטן בידיה, סיכות רפדים עם אוזן עגולה, ומסמרים קטנים, שחורים, שטוחי ראש.

כשבאו הפועלים של המשפץ עם בוקר, לא הכירו את בעלת-הבית שלהם ולא את הספה. עמד לפניהם רפד מנוסה, עם ניצוץ בעין ושתי ידיים עליזות, שאינן עושות תנועה מיותרת.

מחט מחברת את הטלאים לאריג אחיד עליז. הפינות נסגרות, מעוגלות. המושב נמתח. ידי הרפד זריזות, גם הזרועות נכנסות לפעולה, גם המרפק – האישה הקטנה שולטת בספה הגדולה, "מנגנת" עליה, כאילו היה זה צ'לו של ענקים בתזמורת החיים. ובפיה של נעמי עומד שיר שמזדמר מאליו. כמו אצל כל הנגנים, שיר עתיק של רפדים, "העמערל, העמערל, קלאפ...".

הבית נהפך למרפדיה. פועליו של צביבלה המשפץ רטנו, שהרפד מפריע להם בעבודתם, המוראל שלהם ירד כלשהו. שוב לא יכלו להתנשא, כפי שבעלי מלאכה מתנשאים בימים אלה. נעמי עבדה, היתה טובה מהם. אותנטית.

כשהופיע לבסוף צביבלה המשפץ, וזה היה לקראת סוף המיבצע, אמר: - את רואה? את רואה איזו צורה יש לבית עם רהיטים חדשים?

אחרי כן תפש את העניין ולא האמין לעיניו: "איפה מצאת רפד?! כמה לקח?"

"מה זה חשוב?" השיבה נעמי וקרצה בעיניה. "עשה בלי כסף. רק בשביל היומית – ואחר כך לא יגיש חשבון שאפשר להתעלף ממנו. ולא יגיד, אף קבלן לא יעשה לך יותר בזול, מה את רוצה שאני אעבוד בשבילך חינם? היום עולה מטר תריס שלוש מאות, ארבע מאות, חמש מאות לירות. מחר אלף!..."

"צוחקת עלי."

"לא עליך. סתם. רוצה לדעת מי הרפד? אבא שלי. זה אבא שלי לא נתן לי להתייחס בזילזול ליצירה רפדית. לזרוק, לזרוק. הכי בזול לזרוק..." חיקתה את קולו של צביבלה.

*

למען האמת, לא שאלה של חיסכון, לא ה"חבל" הנצחי הורה לה כיצד לנהוג. פשוט, לא יכלה אחרת. והיא ידעה תענוג נדיר, שלא נתנסתה בו עד כה. תענוג הבא מיצירה בקנה מידה גדול. לא צעיף שסורגים, לא כרית שתופרים. ספה גדולה, ענקית, חבקו זרועותיה. כמו לחבוק עולם ומלואו. פתאום לדעת איך עושים ומה עושים, לא לפי הוראות והדרכה, אלא באיזה יידע שבא לך מבפנים. בידיים מלומדות-מסורת, באינטימיות עם החומר. מין אחדות בין יוצר לחומר, שהיא בעצם סוד האמנות והאומנות, שהיא בעצם הפיצוי הגדול, שכר פועלו של האדם העובד כיוצר.

איפה-איפה ישנה עוד שמחה שכזו, אין שמחה גדולה משמחת ההמשך. היא שמעה את עצמה שרה את שיר אביה, בשעה שהיה מעלה כורסה על שולחן-העבודה ונותן בה את מחט הרפדים, בנאמנות, כל תפר בברכה לאריכות ימים, כל תפר לדורות.

"זה בעצם התחיל מן הכורסאות," סיפרה לצביבלה. "בעצם, מן הכורסה הקטנה שעשה לי אבא שלי במו ידיו ושדחפתי לחדר הילדים. תפרתי בעקבות התפרים שתפרו ידיו. פרמתי את הריפוד והנה שם ערוכים כמו חיילים הקפיצים שתפר אז. מין מתנה מעבר לשנים, מעבר לחיים. מין דרישת-שלום מוחשית. שוב הרגשתי את ידו של אבא ז"ל נוגעת בברכה על ראשי: 

ילדה טובה, 

ילדה מוכשרת שלי..."