מונולוג מוכר מאוד
"לאט לאט. לא להידחק. יש לנו פנאי. הרבה פנאי. תיפסו את מקומותיכם. המקומות לא מסומנים אך כולם טובים. כולם טובים. אתם שומעים? (ברעם) אתם שומעים!
לכולם יש מקום. שבע לירות הכרטיס מקנה לכם מקומות בשורות הראשונות. מה אתם כל כך טובים וכל כך ותרניים, פתאום. רוצים דווקא במקומות הצדדיים והאחוריים. אילו הייתם כל כך טובים בתיאטרון ובתור לכרטיסי קולנוע ולאוטובוס, אז עוד היו חושדים בכם שאתם מנומסים.
שקט שם. שקט, אמרתי. לא לדבר כאן. לא לדבר. עכשיו אני מדבר. עכשיו אני מחלק "משא". כל הסוגים של "משא". מי למשא? קבלו את הטפסים. תניחו על גבי התיקים ואל תהיו כל כך אגואיסטים. תנו גם לי לראות מה יש לכם שם מתחת לתיק.
חמד. לא שמע כשדיברתי אליו. פתאום מתחשק לך "משא", דווקא כשאני מחלק "פרטי" אפשר להשתגע. להשתגע ודי. אבל אתם שם, לשתוק!!! אוף כמה שאתם עצבניים. איזה עם עצבני הוא העם היהודי.
לא לפתוח. לא לפתוח – אמרתי. מה בוער לכם? יש לכם סיכות בכיסאות או איפה. ואולי הכיסאות אינם נוחים? אם לי יש סבלנות לשבת עם חכמים כמוכם, כל חיי, אז לכם יכולה להיות סבלנות לשבת עם עצמכם ארבעים וחמש דקות. אני יודע שזה לא תענוג.
תביטו עלי. תביטו עלי – אמרתי. מה יש. אני לא נחמד? גברת, גמרת? מותר לי כבר לדבר? תודה.
(בזעקת שבר) איך, איך, איך – תגידו לי בטובכם, איך רוצים אתם לצאת מחר לכביש במצב עצבים שכזה. מה אתם יודעים על נהיגה, מה!!! מה אתם קופצים מכיסאותיכם. אני מדבר אליכם כמו אבא. כמו אבא אני מדבר. בנחת, בנחת. אתם חושבים שעל הכביש ידברו אליכם ביתר עדינות. חה-חה-חה. איפה אתם חיים, איפה. באירופה? שקט שיהיה. שקט!
אי, אי, אי. איך תוכלו לשבת ליד ההגה כשאתם לא יודעים לשבת על כיסא. גברת, מה את כל כך מקופלת. גו ישר. ככה. המותר לי לדעת מה סיפרת לשכן שלך? אני סקרן מאוד. נתת לו עט. הוא שכח את שלו. שכח עט! אתם מבינים מה זה? יוצא נהג לכביש ושוכח לקחת את רישיון הנהיגה שלו... יותר גרוע – שוכח לקחת את הידיים שלו כדי להחזיק בהגה.
את אומרת שיש לו עט אבל העט נגמר? עוד יותר יפה. יוצא נהג לדרך ושוכח לקחת "ספאר" אני מתפוצץ ממש. אל תתני לו. בבית את יכולה לתת למי שאת רוצה. אבל לא פה.
כל מה שאני רוצה לתת לכם כאן, זה שיעור קטן. אני יודע מה שאתם כבר למדתם שם בבתי הספר שלכם. זוהי ההזדמנות האחרונה שלכם להתחנך קצת. אחר כך, כשתצאו לכביש, יהיה מאוחר.
בוער לכם לצאת לכביש, בוער, מה? זה טוב לנהוג, מה? לא לפתוח את התיקים! שמעו מה שאני עוד רוצה לומר לכם..."
*
הידיים רועדות. הגרון מתייבש והרגשת חנק לופתת אותיבאצבעות פלדה. אם הוא ימשיך בנאומו ה"חינוכי", עוד רגע קט, יתחיל החדר לרקד על רהיטיו, רמזוריו והנבחנים האומללים, כאחד.
המוח כמו מיטמטם וכל חוקי-התנועה הנבונים מאוד והמטופשים לא פחות, שהוחדרו למוח במאמצי אין-קץ, מצמיחים כנפיים ומתחילים לפרוח מן הזיכרון. מחוגי השעון שבלב, עשו שעות ויממות תמימות. מחוגי השעון שעל היד, גזלו חמש-עשרה דקות יקרות מארבעים וחמש בשבע לירות.
"אל רחום וחנון, קרא את הבוחן לפחות לטלפון. נס מודרני בהחלט. אם הוא ימשיך בנאומו עוד דקיקה – ואבדתי."
*
"'רילאקס, רילאקסוו' – כמו שאומרים בצרפתית. כל הנאום הזה שנאמתי כאן לפניכם הוא בשביל להרגיע אתכם. זה בשביל לעזור לכם לעבור את המיבחן בנחת."