9.3.69
למה עולה מחיר הדירות?
בקצה תל-אביב מצאתי בית ובו דירה שנפשי מאוד חשקה בה והלכתי לקנותה. גיליתי לשמחתי שהיא נמצאת בבעלותה של ידידתי הטובה, ששמה לילי. היא אישה צעירה בשנות השישים שלה, נאה, חכמה, פעלתנית ו...קבלנית בנין. בונה מבני תעשיה, ובתים משותפים, עומדת על פיגומים, קוראת תוכניות, מתווכחת עם קבלני משנה ופועלים, מתרוצצת בין עירייה לעירייה, בין מס-הכנסה למס-הכנסה, בין מחלקות טכניות המאשרות תוכניות ומבטלות תוכניות; מכירה את כל ראשי הערים על בעיותיהם האישיות, אינה יודעת עברית אך יודעת בדיוק מה כתוב בכל העיתונים ומה לא כתוב – קיצורו של דבר – היא יודעת הכל באמת. ומשום כך אינה מלקקת דבש ואינה נותנת לאחרים ללקק דבש...
"מה אגיד לכם?" – היא אומרת באידיש עסיסית – לוא אני אישה צעירה הייתי, לא הייתם רואים אותי כאן. אני אוהבת את הארץ הזו. שתחיה לי לתמיד ושאנשיה יהיו בריאים ובחוריה שלמים ושלא נדע מלחמה – אך הלוואי והיה חלקי עם היהודים האמריקנים השולחים ממון ולב ויחס חם לישראל. כל שנה אבוא לישראל; אשב במלון דן; ידברו אלי אנגלית בעדינות; אכעס על היהודים שאין להם הרוח והחזון לשבת בישראל; ארתח על היורדים; אצלצל בכל מיני צעצועים של ה"בונדס" שיענדו לי על ידי, חזי, וראשי. אפילו אבנה גן ילדים על שם עירי ואגיד "איזראל" – ביוטיפול איזראל, וביוטיפול פיפל – והלוואי והייתי צעירה בעשר שנים ויכולתי לעלות ולבנות את הארץ."
"גענוג – מגיע לנו חופש. עכשיו צריכים אלה שייבשו פה את העור העדין שלהם בשמש ואכלו את הלב שלהם במחלקה הטכנית של עירית תל-אביב וחיפה וירושלים – לנוח קצת במיאמי – ויהודי מיאמי שיבואו לעשות כאן קצת תורנות."
"לילי" – אני אומרת לה – "בכמה תעלה דירה זו?"
"את לא רצינית" – היא פוטרת אותי במחי יד – "עכשיו לא קונים דירות...!"
"לילי" – אומר לה השותף שלה – "היה היום איזה קונה בבנין ורצה לקנות דירה."
"קונה! – אמיתי, רציני או סתם מבין."
"רציני. הציע 80 אלף."
"הציע שמונים אלף ואתה שואל אותי. בן אדם! איך עושים דבר כזה. איפה הוא האקסמפלאר הזה. אל תשאל – מכור!"
"לא לשאול ולמכור? ואולי תהיה עליית מחירים?"
"עליית מחירים? בן אדם – באיזה עולם אתה חי."
"אבל, לילי, שמונים אלף בקושי מכסים..."
"מכסים – לא מכסים, מה אתה מחכה. שהדירות יעלו. איך יעלו. ממי יעלו. מלחמות יש ועלייה אין. מי משוגע לבוא הנה עכשיו. שכך תחיה – אתה היית בא הנה? פה אין עתיד. בשום שטח ובעיקר לא ברכוש ובעיקר לא לקבלן פרטי. אם 'הם' יצליחו לפתות איזה אמריקנים מתוסבכים – אז 'הם' כבר ידאגו למכור להם דירות מראש. 'סולל בונה', 'שיכון עממי', 'שיכון שמיכון'. ממך סוחטים כסף, הלוואות, מפרעות, מיסים וחופרים תחת רגליך באת שקנית להם. ומתחרים בך. אל תהיה אתה יודע מה. מכור אני אומרת לך."
עברו ימים אחדים. וימים אחדים הפכו לחודשים. ושוב הלכתי אליה. אמרה שתבוא לדבר בביתי. היא נכנסה כמו ספינת ניצחון, מניפה דגלים ברמה ואיזו שמש על פניה, עשרים שנה נשרו מהן. והעיניים זוהרות ותסרוקתה עשויה ובכלל – גאלה בסקאלה זה כלב...
ישבה בהרחבה, אמרה תודה, היא כבר אכלה וכבר שתתה, אבל מן הדגים תטעם וגם מן הצלי וגם מן העוגה תיקח פירור – שלפה סיגריה, שילבה רגל ברגל – והימנית – העליונה – נעה מטה מעלה. הראש נוטה לצד ועין אחת מתכווצת קונדסית.
"מה אתם חושבים על זה – הא?"
"על מה?"
"על מה? – על הפשיטה."
"נו – מה אפשר לחשוב."
"שיכנס כוח בעצמותיהם. זה מה שצריך לחשוב. אבל לא זאת רציתי לשאול – מה אתם חושבים – הא – איך הם עשו את זה.
"בטח תגידו – בהליקופטרים. טסו נמוך – בשביל שהראדאר לא יתפוס."
"הא-הא! אז אם עשו את זה בהליקופטרים, אז תגידו לי בבקשה מניין לקחו בנזין. ככה סתם, פשוט, ממלאים בנזין בתל-אביב ונוסעים רחוק לתוך מצרים, נמוך שהראדאר לא יראה – ויש מספיק בנזין..."
"לא. הם לא עשו את זה בהליקופטרים" – אומרת היא ומתחילה ללחוש סוד והראש מתקרב – והמילים מסתננות מפה לאוזן.
"אני אגיד לכם, איך עשו את זה. יש גירסה שעשו את זה בהליקופטר גדול שבבטן שלו יושבים הליקופטרים קטנים. אבל אלה שטויות. הראש הזה יודע. ראש של סוחר. זה לא ראש של אישה סתם. ובכן – קודם כל אתם יודעים מלאכה של מי זאת – זו מלאכה של אלי-כהנס. אלי-כהנס עשו את זה שתיכנס בריאות בעצמותיהם. הוי – הבחורים האלה, הוי המותקלאך האלה. אני אוהבת אותם יותר מאשר אני אוהבת את חיי. הלא לנשק כל עצם מעצמותיהם של הפרנקלאך האלה."
*
בשכבר הימים היה לבנה רומן עם נערה ממרוקו. מאדאם לילי הפכה עולמות אז – בכתה עד שקיבלה משהו דומה להתקפת לב. זעקה שאין לה שום דבר נגד ספרדים, אבל למה דווקא בנה יחידה צריך להביא הביתה כלה שלא תוכל לדבר איתה, שלאביה ולאחיה יש שפם והם אוכלים פלאפל. היא לא יכולה להביט על שפם – הוא מעורר בה פלצות.
*
"נכנסו הבחורים המתוקים האלה – על קידוש השם הם הולכים הלא – נכנסו בג'יפ מצרי. בדרך שרו שירים ערביים ונכנסו לתחנות בנזין. סילסלו בשפם הדק שלהם – לנשק כל שערה לחוד בשפם זה. הלא גברים כמו ספרדים, אין בעולם כולו. (סוף סוף באה לשכל). עוד נתנו להם בנזין אפילו בלי כסף וקיבלו אותם בכבוד מלכים – איפה שומעים ערבית כמו שלהם... ועד שביצעו את הפעולה ישבו בבתי מלון הכי נהדרים, אכלו במסעדות הכי מפוארות."
האוזן מנסה להקשיב לטון שמאחורי המילים. תמיד כשהיא מדברת על שליחים, שרים, פקידים ממשלתיים, יוצא הקול מלא לעג וטינה: "הבטנים שלהם, הנסיעות שלהם לחו"ל, הישיבה בבתי-מלון מפוארים..."
"את כבר מתחילה ללעוג? למה את חושבת שהם ישבו בבתי מלון הכי מפוארים?..."
"למה לא! וכי לא מגיע להם! הם ישבו בבתי מלון הכי יפים וזהו. ובנות מצריות הכי יפות ומן המשפחות הכי מיוחסות בידרו אותם – ואחר כך הם הלכו והעיפו את הגשר."
"אך, איזה בחורים... לוא אני בחורה צעירה ולא נשואה, רק אחד מהאלי-כהנס הייתי לוקחת לי..."
"שמעו, שמעו... וקודם... מה אמרת?"
"אני אמרתי?! ואם אמרתי..."
"לילי, כבר צריך ללכת. יש לי פגישה עם קונה."
"איזה קונה?"
"נו, זה שנותן שמונים אלף."
"נותן כמה?"
"שמונים!"
"שמונים?! השתגעת. למכור בשמונים בארץ כזו, עם בחורים כאלה. פה הולך עתיד גדול. עלייה גדולה. פרוספריטי. פה הולכים חיים יהודים הכי יפים בעולם. לאן ילך יהודי אם לא לארץ ישראל. איפה עוד יש אלי-כהנס כאלה. גרוש לא פחות ממאה ועשרים."
*
וכך עולה ועולה מחיר הדירה. ומאז מעשה הגבורה של רחמים מרדכי, כבר בכלל אי-אפשר לדבר איתה.
רחמים, רחמים. תפסיקו מעט במעשי הגבורה! כי עם כל פעולה כזאת, מאמיר המחיר – ואני צריכה דירה...