5.2.60
היו ימים – והם אינם רחוקים כל-כך – ש"שערי מוט הברזל" שברחוב הראשי היו יורדים פתע, טורים ארוכים של מכוניות עגלות, אופניים, סוסים, היו מסתדרים בשורה ארוכה מעבר מזה ומצדו השני של הרחוב, - וממתינים לרכבת שתעבור.
תחילה שררה דומיה. הכל דמם וחיכה. הזמן ארך, האנשים רגזו. אלה שעמדו בסמוך למעקה – סבלנותם פקעה ראשונה. היה מי שפרץ פתאום את מוֹט הברזל ורץ אל העבר השני כל עוד נפשו בו. אך לרוב היתה תופסת אותו היא – שומרת פסי-הרכבת ובקול פקודה מלווה ב"ברכות" היתה מחזירה אותו למקומו:
"הי אתה! בהמה על שתים. אתה עיוור! הרכבת מתקרבת," צרחה. "זוז, חזור!" על אף הגסות שבקולה ובדבריה, היתה בהם נימה של טוב-לב. הנתקף היה חוזר למקומו במשיכת כתפיים ובחיוך על שפתיו, כשהקהל צוחק להנאתו.
היתה זו אשה בשנות העמידה ואולי קצת יותר, עבת בשר וקשת-פנים. היו לה עיניים קופאות, עיני אדם שראה רבות, רבות מדי, ואינו מצפה עוד לחדש ושונה.
הרכבת התקרבה. האשה עמדה על מגדל שבצד הבית. "הדרך חופשית", אותתה לנהג הקטר בדגל ירוק.
"כיף חליק, יה אום חיים?" היה הלה קורא אליה ומאיט לכבודה את הילוך הרכבת. והאשה היתה מיישרת גו, מבליטה חזה ומישירה מבט. ממש כגנרל הסוקר מסדר כבוד.
אך עברה הרכבת, נשענה האשה אל משקלות המוט בכל כובד גופה והמוֹט עלה. הולכי הרגל נדחקו ופתחו את שעריהם עוד קודם לכן, נחפזים ונדחקים כאילו באמת ידעו לאן יש וכדאי להיחפז בעולם חולף זה. אחריהם אצו המכוניות. לנהר אדיר הפורץ על גדותיו – דמה הרחוב.
וגיבורת הרגע – נשכחה. זו שבמוצא פיה עיכבה תנועה של מאות רבות, שיתקה את דופק התנועה, עורקוֹ הראשי הקפיאה – אספה דגליה ושוב לא היתה אותה אשה אדירה. היא שבה אל הבית הקטן שרוחב חדר לו – ביתה. ילדי תל-אביב נהגו לקרוא לבית זה – בית גמדים. ולא היה סוף לפלא בעיניהם, כיצד זה יכולה אשה גדולה כל-כך להכנס לבית כה קטן? אין זאת כי קוסמת היא ויודעת לעשות בכשפים.
חלום אחד היה לה: יבוא יום ותהיה לה חלקת אדמה ובית עליה. לא בית-גמדים שמכשפות מתקפלות יכולות לדור בו, אלא בית כלשאר בני האדם, ולא עוד אלא בית נחבא בין עצים, ועינים סקרניות של רחוב לא יגיעו אליו. הא, בית ירוק הרחק מעיר, הרחק מרחוב סואן, מקום שם אין מכוניות, אין רכבת!
ומבוקשה ניתן לה. קו הרכבת בוטל באותו מקום, הפסים הוסרו ועמהם בוטלה משרתה. שליטת הרחוב, שחה קומתה מעט, ואם גם לא היה לה בית משלה, שמחה בעמדה שם עם צרור חפציה, בשער מושב זקנים. היא הסתכלה אל שדרת העצים הארוכה – הריקה, אל הירק הרב. הקשיבה לשירת הרוח, לקולות הכפר ולקול השקט הרב עד כי זמזם באזניה – וחייכה בטוב-לב.
והיה טוב, והיה יפה. ורק פניה הלכו וצמקו. היא היתה ניעורה משלוותה ביום ובלילה כמצפה לדבר מה. בשעות בהן היתה הרכבת עוברת ברגיל, היו משתנים פניה, עיניה מישירות מבט, גוה מזדקף והיה נדמה שהנה-הנה תוציא דגליה ותניף בהם. מסוכן היה להמצא בקרבתה "בשעות הרכבת". היא היתה אז שלטת ותקיפה. היא לא היתה אז אשת שיחה כבשאר העתים – והזקנות לא חיבבוה...
לילה אחד הרגישה ברע וסומק עלה בלחייה. אותו לילה חזרה הרכבת אל חלומה. רכבת גדולה ושחורה מתקרבת בתמרות-עשן והמון רב רוטן באי-סבלנות. "כיף חליק, אום חיים!" קורא נהג הקטר ומאיט את הילוך הרכבת לכבודה "תודה, בני," קוראה היא. "הדרך חופשית!" היא מאותתת בדגליה הירוקים.
בבוקר מצאוה עובדי מושב הזקנים ליד השער.