מן ה"תפוזים" פניתי ל"מכולות".
"את תראי את לסקוב?" שאל בני, כאשר שמע אותי מבקשת שיחה עם האיש. "תגידי לו שאני תומך בו."
צחקתי.
אבל כאשר סיפרתי זאת ללסקוב, הוא לא צחק. פניו הנמרצים של האיש - זהרו.
"מה שבנך אומר, מה שהצעירים האלה אומרים, זה חשוב," אמר והושיט לי גליון בסנטנסיל שנתקבל במשרדו, ממספר סטודנטים שהתארגנו ל"בלימת יסודות משתוללים."
"איך אתה מרגיש, מר לסקוב, כאשר בן-אהרון, שמצא אותך ראוי למשרת מנהל רשות הנמלים, בהיותו שר התחבורה, תובע את פיטוריך בהיותו מזכיר ההסתדרות?"
"בן-אהרן אף פעם לא בחר בי לנהל את רשות הנמלים. הוא חשב שאהיה איזה נסיך קטן, מישהו שהוא טוב ליחסי ציבור, מישהו שיתן גושפנקא של רספקטיביות למוסד הזה. 'מי שהיה רמטכ"ל'. אבל עד מהרה נסתבר לו שאני מתכוון לנהל, להשתמש בסמכויות – וכבר לא נעם לו הדבר."
"האם הכרת אותו באותן שנים?"
"אני הכרתי אותו כרמטכ"ל, המופיע לפני השרים בוועדת חוץ וביטחון, כאשר שר הביטחון מייפה כוחו להופיע. לפעמים דרוש שיתוף פעולה, כמו למשל אז כאשר פרצה שביתת המשאיות ושר התחבורה של אז, כרמל, פנה לשר הביטחון שנעזור לו 'להוציא את הבולדוזר'..."
*
כבר קרוב לתשע שנים מנהל לסקוב את הרשות. ומאז היו לו כבר ארבעה שרים: בן-אהרן, בן-יהודה ז"ל, משה כרמל, ועזר וייצמן. תמיד היו התנגשויות בין שרי התחבורה השונים למנהל רשות הנמלים. הם, השרים, פוליטיקאים, הוא, לסקוב, ככתוב ב"דבר" מיום ראשון שעבר,
"הוא אדם עתיר זכויות, ישר, פאטריוט גדול. לצערנו, לא התאימה הנהלת רשות הנמלים לאופיו ולאורח פעולותו..."
מברק וציטטה מלאכסנדר פופ
ועוד כתוב באותה תעודת עניות שהיא המאמר הראשי של "דבר": ...אנו בטוחים כי רב-אלוף (מיל.) ח. לסקוב כן וישר מדי בשביל שליחות כגון זו..."
"מה חשבת כאשר קיבלת את המברק?"
אני שמעתי את הטלגרמה הזו ברדיו. והתחלתי לחשוב – מה קרה לאיש. מה קורה לאיש שפתאום התחיל להיזקק לאלכסנדר פופ".
ולסקוב מדקלם על פה חלק מן השיר, במבטא אכספורדי:
To damn with faint praise
Assent with civil leer
And without sneering
Teach the rest to sneer
Willing to wound
andAfraid to strike.
"מה קורה לאיש שמגיע סוף-סוף לשלטון לאחר שעסק ב"סידור עבודה" ניסיתי להבין – אומר לסקוב – לא מה שכתוב בעיתון, אלא את הניואנסים הדקים. כדי להבין, הייתי נאלץ לחזור לימים הטובים ההם שלמדתי באוקספורד. לנתח שלטון מהו. זה לא רק גוף שמטפל בפעולה ציבורית, לא רק פוסק: חוקי, לא חוקי. שלטון הוא גוף שדואג שיקויים החוק. ושלטון דואג גם להישאר בשלטון.
והנה בן-אהרן נמצא בשלטון. ההסתדרות היא גוף גדול. כמעט מליון חברים. ההסכם נוח לו, לבן-אהרן, מקיימים אותו. לא נוח – לא מקיימים.
הפעולה הציבורית שבה מטפל בן-אהרן – סילוק מנהל רשות הנמלים."
שלטון דואג קודם כול – איך להישאר בשלטון
"אני בא למסקנה שהנושא היחיד המעסיק את בן-אהרון הוא לא זה שלמענו נבחר, שחוק יקוים, שהסכם יכובד, אלא איך לקיים עצמו בשלטון.
ובן-אהרן מצא לו בן-זוג מתאים במזכיר ועד פועלי נמל אשדוד. לשניהם החוק הוא נייר."
לא הייתי בארץ ולא עקבתי אחרי הפרשה מר לסקוב – למה בעצם דרש בן-אהרן את פיטוריך. האם בשל המכולות הללו?
"גם המכולות. אנחנו מפגרים בשיטות העבודה שלנו. כל העולם עובר לשיטת המכולות. איש לא היה נפגע, איש לא היה נשאר מחוסר פרנסה. ההיפך הוא הנכון, יש בנמלים מחסור בכוח אדם. המכולות חוסכות כוח אדם; עושות את העבודה קלה יותר, בטוחה יותר."
האם אי ההעברה לשיטה המכולות חיבלה בשיווק פרי ההדר?
"השנה לא חיבלה. אבל בשנה הבאה – תחבל."
נלחמנו בשביל מדינת חוק
יושבים אנו במשרדו של לסקוב, אף הוא בקומה השתיים-עשרה; אבל הפעם בלבה המסחרי של תל אביב, בדרך פתח תקווה.
לסקוב אינו אומר דבר בנחת. הדברים כמו קרועים מתוך לבו. קולו ניחר. פניו חיוורים ועייפים.
אני רוצה לומר לו: למה אתה לוקח את זה כל כך ללב. אמנם נכון, שעה שכל העם הזה נותן את המיטב שבו, שעה שנעורים מקופחים יום יום ושעה שעה, שעה שמוותרים על הרבה חירויות ותענוגות ומהדקים את החגורה, קשה לראות קומץ פועלים שבגלל חישובים פעוטים של עוד לירה, עוד שתיים – מוכנים להשבית את הנמל, את המשק כולו. "אבל בכל זאת לא צריך 'לאכול את הלב'," אני אומרת לו, "ראה את עצמך. למה לך?"
"למה לי? מפני שאני קברתי חברים שלנו בלטרון. חברים שהיו אתי במלחמת השחרור. הם לא הלכו סתם. נלחמנו בשביל מדינת חוק. בשביל מדינה של הסכם ומילה ולא רק ברית-מילה. מה זה חוק, מזבלה?"
"אתה מדבר בזו הלשון גם עם הפועלים, עם הוועדים, מר לסקוב?"
"לא רק עם הפועלים. עם כולם. בטח שאני מדבר כך. אני לא שייך למשפחה של הרויאל פמילי'. אני לא קונה פועלים ועל כן איני מוכר אותם. איני מנהל משטר פטריאכאלי של אנשים שלי ולא אנשים שלי. אתה ידיד, אם אתה שותף לעסקת החבילה. אז מתוך אלמנט זעיר-בורגני של לואליות, דאג למילוי ההתחייבות. כל נפש בישראל משלמת ארבע לירות ליום לענייני ביטחון. בסך הכל עשרה מיליון לירות ליום. בתנאים האלה זה המקסימום שאנחנו יכולים לתת לך, חבר – צריך היה שייאמר להם כך, ולא ללכת ולהמליץ על פיטוריו של מנהל רשות הנמלים שאינו מוכן להיכנע ללחצים לא חוקיים, ללחצים לא מוסריים".
"כמה שנים היית בצבא?"
"עשרים ושלוש."
"וכמה שנים אזרח?"
"עשר."
"בצבא היה לך קל יותר, טוב יותר?"
"להיפך. במדינה של חוק, במדינה שהסכם הוא הסכם ומילה היא מילה, כבוד הוא להיות אזרח. צבא הוא זמן מעבר. אצלנו. לדאבוני, זה ההיפך..."