14.9.66
בחג צריך לכתוב משהו חגיגי. אני יודעת. ובייחוד בראש השנה. אך כיוון שאנו נמצאים עתה באמצע: בין ראש השנה ליום הכיפור – והימים הם נוראים, הרשו לי לספר לכם סיפור קטן ונורא.

*
הלהבות פרצו לפתע, כך סיפרו, והרחוב המרכזי המואר תמיד בחשמל, האיר כולו באור להבות אדומות. תמרות העשן באו לאחר מכן

הכל היה כמרקחה. פתע פתאום, כשהלילה עוד צעיר וער, הרחובות שוקקים אדם, מכוניות אצות רצות ורמזורים קורצים בשמחה, קמה חנות כלבו ענקית וותיקה, ועולה באש. והיא סוחפת עמה אל החידלון את הבית כולו.

לרגע נשמו עדי ראיה לרווחה. טוב שזה קרה בלילה, אמרו, אחרי שעות העבודה. הבניינים ריקים מאנשים באזורים המסחריים – סברו. אולם בבית זה גרים כמה אנשים מוותיקי תל אביב.

וכאן מתחיל הסיפור.

*
האישה הקשישה עמדה אובדת עצות ליד הבית הבוער. לבושה היתה בחלוק בית, שערה היה סתור וידיה רעדו.

"אני צריכה לטלפן," מלמלו שפתיה.

כל בתי העסק שבסביבה היו סגורים, כמובן. לבית קפה שבפינה המרוחקת לא נעים היה ללכת בחלוק, לא היה עמה כסף לשלם בעד השיחה, ואולי כלל לא עלה בדעתה לעשות כן, בבהלה הנוראה.

עורך דין, שסיים עבודתו בשעה מאוחרת במשרד שממול, אסף את האישה למשרדו, השקה אותה במי ברז והציע שתשתמש בטלפון שלו.

שלוש פעמים חייגה, וידה לא נשמעה לה. הוא יצא מן החדר כדי לא להפריע לה, ועסק במה שעסק ולא שמע כיצד בדיוק התחילה השיחה, עד שנזקפו אוזניו למשמע דברים שסמרו את שערו.

*

"איפה אבא? הושבתי אותו ליד ספסל ברחוב האחורי, ליד בית הכנסת."

"מניין אני מטלפנת? לא מהבית, חביבה. אינך מבינה – הבית שלנו בוער כולו. הוציאו אותנו. אבא יושב בפיז'מה ואני פוחדת שיתמוטט. עם הלב שלו..."

"הורידו אותנו. זאת אומרת, אני ירדתי בעצמי. את אבא הורידו על הידיים. אולי ישאר משהו מהדירה. אם הוצאתי את הספרים? מותק, לא הוצאנו כלום. הבית בוער. את לא מבינה."

"אז מה את תוכלי לעשות? חשבתי שתבואי לקחת אותנו."

"אין לך עם מי להשאיר את הילדים?"

"אל תתרגשי. הדירה שלנו היא אחורית, אולי יצילו משהו. אומרים שרק החזית נשרפת. יש סיכויים שהספרים שלך לא ייפגעו. באמת. אני לא אומרת לך את זה כדי להרגיע אותך."

"את לא מבינה איך אני יכולה לשמור על קור רוח במצב כזה? גם אני לא מבינה."

"שאקח מכונית ואבוא! בת, אין לי אף גרוש, אני עומדת בחלוק, במשרד זר, הבית שלנו עולה באש, אבא יושב על ספסל, ואבא שלך אחרי התקפה..."

"לא, מותק, אני לא בוכה. זה בטח הטלפון מקולקל. חשבתי שאת תבואי, טקסי זר זה לא אותו הדבר."

"אולי בכל זאת תבואי לקחת אותנו. זה רגעים אחדים במכונית שלך. כן, אני מבינה. הילדים."

"נכון. אני לא ילדה קטנה. מי אמר שאני בוכה?..."