שיכון מעבידים

8.6.73
"יש שתי עיירות פיתוח מופרסמות בישראל. הראשונה – הרצליה-פיתוח, השנייה – אילת," מתלוצצים האילתים ביותר מקורטוב של לעג.

"אני לא יודעת מה מוצא הבעל שלי בעיר הזאת. אני שונאת אותה. היא מכוערת, האקלים קשה, בלי מזגן נחנקים והכל פה יקר, פשוט פושטים את העור מעליך. ואין לך לאן ללכת אלא לשממה ומבחינה חברתית גם כן שממה, והדירות קטנות, צפופות. כל כך הרבה שטח חופשי והכל בנוי זה על גבי זה וזה בתוך זה. בן אדם רוצה להחליף דירה, להתרחב קצת כי המשפחה גדלה, ואין דירות. ואם מוצאים – פושטים מעליך את העור ביחד עם הבשר. תארי לעצמך, דירה באילת, על אדמה לא פרטית, על אדמה ממשלתית, עולה מאה אלף לירות. דירה יפה ששטחה 89 מ"ר עולה 120, 130 אלף והכי מרגיז שהמחיר הזה הוא המחיר של שיכון עובדים. אני חושבת שצריך לקרוא להם לא שיכון עובדים, כי אם שיכון מעבידים..."

פשוט קשה היה להאמין למשמע אוזניים.

*

משרדי החברה לשיכון עובדים נראו ככל המשרדים המטופחים העוסקים בתיווך ומכירת דירות. את פני קיבלה פקידה נעימה ולאחר שהסברתי לה שאני מבקשת לקנות לעצמי דירה באילת הצטערה להודיע בשמחה שכל המלאי כבר אזל. בשלב הזה אין מה לדבר.

"בעוד כמה זמן יהיה אפשר לקבל דירה?" היא חושבת שבעוד שמונה חודשים, שנה.

"לא אכפת לי לחכות," הודעתי לה. "הייתי מעוניינת לברר כמה עולה דירה, אם יש עוד דירות הפונות אל הים?"

"מצטערת," אמרה הפקידה בלא צער, "אנחנו עוד לא מוכרים דירות."

"וכאשר תתחילו למכור באיזה מחיר?"

"עוד לא קבענו את המחיר."

"בערך?"

"בערך לא פחות מ-1,200 לירות למ"ר."

"אתם צריכים להסב את שם החברה משיכון עובדים לשיכון מעבידים," השתמשתי בבדיחה האילתית. הפקידה פרצה בצחוק. בין כה וכה יעצה לי לפנות למהנדס המבין יותר בנושא ושיש לו יותר פרטים על תוכניות הבינוי מול הים.

*

מעבר לשולחן, בחדר נאה, כיאה למהנדס הראשי, ישב בעל התואר, הגעתי למחצית הסברי כשהטלפון צילצל. האלו, אמר, ומכאן ואילך שכח את קיומי. בינתיים למדתי לדעת שגם מהנדסנו מחפש דירה. שהוא מרגיש ככה ככה, שהוא רוצה שהאיש מעבר לקו ירוויח. למה לא. שפלוני, הקצין הבכיר, מסיים את שירותו הצבאי ודירתו תתפנה בקרוב... התחלתי להשתעמם ועל כן העליתי בזכרוני מראה שקשה לשכוח אותו.

בערב שקדם לביקורי במשרדי שיכון עובדים הייתי בחבורה שביקרה בדירתו הקטנה של רפי "נלסון", שעל הגבעה. חדר אמנותי, כמו שאומרים, שהוא מטבח וסלון וכל השאר, דבוק לצריף המוזיאון הימי של אילת. חדר של לא-כלום. אבל: יש בחדר חלון ובתוך החלון הזה יש מרחבי-יה. כל הים האדום, כל השמים והמאורות הגדולים והקטנים ושם הריווירה שלנו ועקבה ואוניות שטות על המים. ועל האדם יורדים שם עצבות מתוקה וגעגועים, וצער שאין יודעים לחיות כך.

*

וכיוון שמהנדסנו שיתף אותי בענייניו הוא, למה לא אשתף אותו בחלומי שלי. למה לא אספר לו על הנוף ועל החלון-המשורר? אולי יש לו דירה הפונה אל הים, עם חלון, אפילו בבית משותף?

"מה זה משנה לך איזה דירה? אף אחת לא פונה אל הים, כלומר אל הפנטזיה הזו."

"ומה יש בזווית הפונה אל הים?"

"כלום. קיר סתום."

"אתה בטוח?"

"בטוח."

"ומה יש מאחורי הקיר הסתום?"

"שירותים."

"שירותים? איך אפשר לתת את החלק היפה מכל לשירותים."

"זה עניין של טעם. ככה זה. הנוף לא חשוב, אנחנו לא מוכרים אותו. חשובה הדירה."

"ואולי יהיה אפשר להעתיק את השירותים ולעשות שם את חדר המגורים ולפתוח חלון."

"אי-אפשר," אומר לי מהנדסי בקוצר רוח, "שם עוברת צנרת."

"אי-אפשר להעביר צנרת. הכל מתוכנן מראש. זו בנייה מתועשת-למחצה. באה בפלאטות. זה לא סתם בנייה, זה כמו אירופה. הכל בפנים, גם הצנרת."

"והחלונות האחרים של החדרים, כלומר, הם גדולים?"

"גברת – (בשארית הסבלנות) באילת לא טוב חלונות גדולים. פה צריך חלונות קטנים."

"ומרפסות – יש מרפסות?"

"בשביל מה צריך מרפסות?"

"בשביל לנשום."

"בשביל לנשום צריך מזגן."

"ומה שטח הדירה?"

"כמאה מטרים."

"לבד מן המרפסות?"

"כולל המרפסות. הלא אין מרפסות. ביטלנו."

"כמה עולה מטר בנייה, כזה?"

"אלף ומאתיים למטר לפחות."

"אני יכולה לתת דמי קדימה?"

"לא, אנחנו עוד לא מוכרים."

"שמע," אני אומרת לו "במחיר של אלף מאתיים לירות למטר על קרקע ממשלתית, כלומר בחכירה, בלי חלונות, בלי מרפסות, עם צנרת בחזית, ובניה מתועשת-למחצה מותר לקונה להחליט היכן יהיה בית השימוש שלו."

"אצלנו זה ככה, לא חייבים לקנות אצלנו."

"אלא אצל מי עוד אפשר לקנות דירה באילת?"