20.12.68
יום אחד חזרתי מישיבת מועצת הביטחון ב"ארמון" האומות המאוחדות בניו יורק, סחוטה ועייפה עד מוות. אמנם אני כבר מה שקוראים "גברת מן העולם הגדול", אבל 'על באמת' אני ישראלית קטנה, שגדלה בחממה התל אביבית, שמכירה כל חלקה קטנה של מדרך רגל, כל פרצוף הנקה בדרך  בארצה. בעולם הגדול  מי אני, מה אני?

היה ערב. אמרתי אל לבי: ארוץ הביתה. תחנת האוטובוסים אינה רחוקה. רק כרבע שעה של הליכה. אחר כך אסע כברת דרך קצרה, כי מה הן ארבעים וחמש, שישים דקות של נסיעה בניו יורק? אשב ליד מכונת הכתיבה ואכתוב לכם. כבר מזמן לא כתבתי לפינתי הקטנה, ל"בינינו". ואני מקווה שמדור זה חסר לכם, קוראי היקרים, כשם שהוא חסר לי.

וכך, כשאשב ואכתוב לכם ואליכם, תעבור הרגשת הזרות, והעייפות אולי גם היא תחלוף. ואולי גם אדאג פחות. החרדה התוקפת אותי למקרא הכותרות בעיתון, על הנעשה בארץ, מורטת את נשמתי.

*

כשיצאתי מישראל, ידעתי, בלי שום ספק, שישראל היא מרכז העולם וכל העולם יהודים. (למד מן הערבים) כולנו יודעים זאת, לא כן? באירופה נוכחתי לדעת שישנם עוד מרכזים ועוד עמים... כשהגעתי לניו יורק נוכחתי לדעת ש... אכן כולם יהודים וישראל היא מרכז העולם. אין יום שישראל לא תהיה בכותרות, לדאבוננו. אין יום שלא יראו בטלוויזיה משהו מדאיג, מכאיב, מישראל. אבל יש גם נחמות.

הנה באחד הימים, כאשר הופיע באו"ם אבא אבן, רצתי כמובן, כמו כל ישראלי, לשמוע אותו. אין לתאר מה ששם "הלך". "מיליונים" מילאו את הבית ואת הרחבה שלפניו. ניגשתי לאיש המעלית עם כרטיס העיתונאי שלי, והכרטיס המיוחד לצרכי כניסה וישיבה במדור העיתונאים.

"סוררי" – אמר איש המעליות – "הכל 'מכור'."

"אבל, הרי יש לי כבר כרטיס..."

"מאדאם" – השיב האחרון בנחת – "הצגה זו מכורה עד אפס מקום. היום יש לנו אחד מגדולי הפרפורמרס (המציגים). כשאבא אבן מופיע האולמות מלאים..."

והיתה על פניו אותה ארשת ארוגאנטית של קופאי בהצגת גאלה מצטיינת.

*

אבל נשוב לסיפור בו התחלתי והבן, בדרכי לאוטובוס עברתי ליד בית מרקחת, שהוא כידוע בניו יורק, גם בית קפה על פי הרוב. נכנסתי לשם ללגום ספל-קפה-לא-טעים. אין האמריקנים יודעים להכין קפה ראוי לשמו. אולי אתאושש – חשבתי. אולם הקפה לא עשה את שקיוויתי כי יעשה. ואז ניגשתי לרוקח, גוי בלונדי מקריח, בעל עיני תכלת-אפורות ואף סולד מאוד, ואמרתי לו:"אולי יש לך משהו, איזו תרופה, שתעשה לי "פפ-אפ", שתעורר אותי. אני מתה מעייפות."

"הטובה בתרופות לעייפות היא שינה" – אמרה משיכת הכתפים של הרוקח עת ניגש לאצטבות הרבות והצבעוניות, הנראות כאצטבות של חנות שוקולד, והחל להתייעץ עם עצמו:

"משהו להתעוררות. משהו למצב רוח טוב לדור עייף..."

"בדיוק."

מצא בקבוק והגישו לי.

"שלושה דולרים" – פסק.

"שלושה דולרים! (קרוב לשתים-עשרה לירות) יה-בה-יה."

אבל מילא. הרי לא נאה להתמקח עם רוקח.

הוא עטף את הבקבוק בנייר עטיפה חגיגי ומבריק, קשר אותו בסרט. אני הוצאתי את שלושת הדולרים היקרים והפטרתי, אגב כך, שהמחיר הוא פנומנאלי.

"מניין הגברת?" – שאל הרוקח.

למה אתה שואל?"

"המבטא. זר כזה. האם מספרד?"

"לא" – אמרתי לו – "אני מישראל."

"מישראל? אז למה את קונה כדורים כאלה. זה לא בריא. קני ויטמינים.

"פרצתי בצחוק. "ויטמינים יעוררו אותי?"

"אולי לא יעוררו – אבל הם בריאים. לישראלים יש עצבים חזקים. מה שהם צריכים זה אולי עוד קצת ברזל. איך אצלכם, קשה, מה?"

*

ומתפתחת שיח על ישראל, על סיכויי השלום שלנו, על הערביים, על היהודים. על תפוחי זהב ומאכלים. על חגים ועל חג החנוכה הקרב, וכמה יפה חג זה ובייחוד הנרות, והסביבון וה'דונטס'.

"אצלנו קוראים להם סופגניות. פונצ'קעס."

"נכון, נכון. אני זוכר!"

הסתכלתי בפרצופו של איש שיחי: בעיניו אפורות-פלדה עם קצת תכלת, בשאריות שערו הבלונדי, בפניו האדומות באותה אדמומית גויית מובהקת. אבל אין תימה – בניו יורק גם הגויים כל כך יהודיים... בכל זאת נפלטה השאלה מפי:

"זכור לך מימי הבר-מצווה שלך?"

"בר-מצווה שלי..." – חזר אחרי דברי ובקושי זיהיתי את המילה בשל המבטא האמריקני הכבד והריש המובלעת. – "לי לא עשו בר-מצווה. אני חושב שאפילו לאבא שלי כבר לא עשו בר-מצווה. חיינו בלי דת. אתיאיסטים. ואשתי אפילו אינה יהודייה. ככה זה.

"אבל לבן שלי ערכתי בר-מצווה. חבל שלא הכרתי אותך קודם, הייתי מזמין אותך. איזו בר-מצווה זו היתה. כל העיר דיברה עליה..."

נטל את בקבוק "הכדורים המעוררים" מידי, פרם מעליו את הסרט, "קילף" את העטיפה המבריקה של חג והעמידו על אצטבות דמויות חנות השוקולד. ולי הגיש, כשי, בקבוק ענקי מלא כדורי ויטמינים עם ברזל ופרוטאינים ומה לא.

"שהיה לך לבריאות. ושנה טובה ומאושרת לך ולכל עם ישראל."

*

וכך אני סוחבת עמי בקבוק ענקי "שיהיה לבריאות לי ולכל עם ישראל" הגורם לי ל"עודף משקל" ולבעיות באריזת המזוודות בדרכי חזרה הביתה. ובקבוק הוויטמינים היה לי לאחת המתנות היפות והיקרות שאני מביאה עמי בשובי הביתה – ישראל.

חג שמח לכם. לכולנו. ושלום רב שובי.