8.3.74
המכונאי
"אבא בא הביתה... אבא בא הביתה..." הקיפו אותו ארבעת הילדים ואשתו והחותנת שמדברת רק לאדינו – וריקדו סביבו.
הוא צילצל מאשדוד ובישר שהוא מגיע. שנגמר. לא היה לה מספיק זמן, אחרת היתה אופה גם עוגה. ירד עליה בהלם. השכנות הוזעקו, כל אחת תרמה שאריות העוגה משבת. קפצה לחנות וקנתה אוזני-המן מחורבנים אבל יקרים, כאילו היו צמודים לזהב. קנתה גם גרעינים, ונצטערה שלא הצמידה את החסכונות שלהם לגרעינים. לוא השקיעה את עשרת האלפים שלהם בגרעינים ולא במלווה קצר-המועד – היו היום אנשים עשירים.
גלובצ'יק צילצל כהרגלו ושאל מה שלום זלמן.
אמרה לו: "הוא חוזר היום. הוא חוזר. לגמרי. צילצל מאשדוד."
הופיע גם גלובצ'יק והפעם עם זר פרחים ודמעות בעיניים. לחוג את חג שחרורו של האיש החשוב ביותר במדינה לגבי דידו. האיש המופקד על תפוח עינו, על בשר מבשרו, עצם מעצמותיו.
ישב אפוא גלובצ'יק והחזיק את הזר בידיו. זר שלא מת. עשוי פרחים מיובשים. לוקסוס. הכין אותו לפני שבועיים. כשפשטה השמועה שמשחררים את פלוגתו של זלמן.
"מה אתה עושה פה?" שאל זלמן.
"מה עושה פה גלובצ'יק" – כעס על אשתו.
איזו ספחת. אלף פעמים ואחת אמר לו, "אין לך מה לבוא הנה. אין לך מה לבקר אצל אשתי כשאינני בבית, ואין לך להביא מתנות לילדים שלי. יש להם אבא, והוא חי, ברוך השם, ואינו חושב ליפול בקרב כי בסך הכול הוא נהג במחנה עורפי. וזהו. תעשה לי טובה ואל תבוא. ואל תרחם על אשתי ואל תביא לה מזונות מן הסופרמרקט ואל תתקן לה את הברזים ואת החלונות שילדי השכנים משברים. אני אעשה זאת כשאבוא לחופש. ואל תתעניין בחמות שמדברת רק לאדינו ולא מבינה את היידיש-הרוסית שלך בלאו הכי. אתה שומע..."
איך נודע לגלובצ'יק שהרכב המגוייס שלו נמצא ברשותו של זלמן, רק השד יודע. באיזו פרוטקציה הוציא פיסת מידע זו, ויום אחד מופיעה הצרה הצרורה הזאת בביתו, ממעכת את כיסה.
"אתה זלמן."
"אני זלמן."
"ואתה נוהג במכונית מסחרית דאבל-קבינה?"
"אני נוהג במכונית מסחרית דאבל-קבינה."
"ובכן, המכונה הזו שלי."
"נעים לי מאוד."
"גם לי."
"גם לי."
"תעשן סיגריה?"
"תודה. אני לא מעשן."
"אז אולי סיגאר..."
מדד זלמן את המכבד בסיגארים. איש קטן ושמן, לבושו אלגנציה אחרונה משנות השלושים.
"קניתי במיוחד בשבילך את הסיגארים."
"נו, מה חטאתי. טוב. נעשן אחת..."
נתחייך האיש הגוץ, ועזר לזלמן לעשן בעיניו. וטעם בנחירי אפו. "ברוסיה," אמר, "היינו מגלגלים בעצמנו מחורקה. סיגאר טוב. טבק טוב, משובח. הוואנה."
הלכה האישה והביאה תה. שתו תה. אחר כך אמר זלמן:
"העיקר מה אני יכול לעשות בשבילך?"
"סתם. באתי להכיר אותך. לראות מי ינהג במכונית שלי. טובה, מה. עשתה רק חמישה אלפים. אתה יודע לנהוג אמרו לי. אמרו לי שיש לי מזל. שאתה מכונאי. שיודע לשמור על מכונה. תשמור עליה, הא?!"
"כמו על בבת עיני" – אמר זלמן פסוק שקרא באיזה מקום יפה."כמו, על מה?"
"כמו על העיניים שלי. תישן בשקט. אני לא אוכל מכוניות... לא אוהב.
"תודה רבה, תודה רבה. נהיה לי קל על הלב."
*
מאותו יום התחילה "הידידות". כל פעם שזלמן קופץ הביתה בין נגלה לנגלה, או במיוחד לחופש, הוא מוצא את גאלובצ'יק או שגאלוב'ציק מוצא אותו. יש שגלובצ'יק אינו מופיע, לעומת זאת משאיר כרטיס ביקור אוריגינלי בתוך המכונית, על מכונית. שעה שזלמן נח בבית, מספיק הלה לרחוץ את המכונית, להבריק את השמשות, למלא את מיכלית המים הקטנה לרחיצת השמשות: וכמה פעמים שזלמן חזר ואמר לו שלא יעשה קונצים, שאוי ואבוי לו – לשווא. התוצאה האחת היתה שלא היה עולה אליהם לבקש דלי וסמרטוט. היה מביא עמו דלי. ויש אומרים שהחביא אותו אצל אחת השכנות, דלי ומטליות ומשחת הברקה.
"באמת! מה אתה חושב. שאני לא יכול לעשות את זה..."
"מי אני שאדרוש דבר כזה." – היה אומר לו גאלוב'ציק. וידע מה שאמר. כי אם היה דבר שנוא בעולם על זלמן זה לרחוץ מכוניות ולא עוד אלא מכונית של זרים.
איזה מין ספחת האיש הזה. כאילו היה היחיד בארץ ישראל שגייסו לו את המכונית. שיגיד תודה שהוא יושב בביתו ולא רובץ בחולות המדבר או באיזה אלעריחעס בצפון. כל אחד חייב לתת למדינה כיכולתו. שיגיד תודה.
"אני אומר תודה. ואני אפילו מתבייש. הנה, אצל השכנים שלי נפל בן. ישמרנו האל. ואצלי – תודה לאל הבן לא נסרטה אצבע. תודה לאל. כפרה המכונית הזו. כפרה. אבל לא עליה אני חס. תבין אותי, זלמן. לא עליה. על הפרנסה. אתה יודע מה זה. פרנסה! קח ליהודי את הפרנסה ולקחת לו את החיים. זה הרבה יותר מכסף – פרנסה. האוטו הזה, אז ישתפשף לו צמיג. אפשר לקנות חדש. כפרה. אבל האוטו הזה הוא הפרנסה שלי ויש לו נשמה. נשמה יש לו אתה שומע..."
בפעם העשירית כשהופיע עם הדיבורים הללו – רתח בו דמו, בזלמן. המכונית גויסה לא בשביל שיצחצחו אותה – והיא היתה מבריקה במידה כזו שהוא פשוט התבייש להיראות איתה במחנה. מה עושה זלמן – היו צוחקים החברה – מצחצח מכוניות. תן ויעשה גם לך פוליש על הטנק...
"שכך אני אחיה שלא אני מצחצח. זה גלובצ'יק, יכנס הרוח באבי אביו. איפה שאני מחנה את המכונית – הופ. הוא ישנו. עם משחה וסמרטוט ופחית שמן לברייקס, ועם חגורה נוספת, עם פלאטינות, עם נוזל נגד הקפאה. הוא משגע אותי. אני מגרש והוא חוזר. כמו איזה כלב שוטה...
לולא החברים שלו, לא היה זלמן מקשיח לבו עם גלובצ'יק. איפה שהוא בתוך לב-לבו הבין אותו היטב ואפילו חיבב אותו. ואפילו ריחם עליו. איזה זגג מסכן, עולה מרוסיה, כך הוא אומר – אבל למעשה יהודי מעיירה פולנית נידחת שישב במחבוש בסיביר ונתגלגל לפני חמש-עשרה שנים ארצה, והוא ערירי כמו מספר על קיר וכל סיפור הבן, שלא נסרטה לו אפילו אצבע – דמדומים של לב ערירי. והנה אותו מסכן, זגג שהתחיל את הקריירה היפואית שלו באופנים, הגיע לתלת אופנים, אחר לתלת-אופנוע, ולפני חודשים אחדים רכש את חלום חייו, מכונית מסחרית דאבל-קבינה.
אתם מתארים לעצמכם מה התרחש בחייו של זגג קטן, איזו מהפכה בכל חייו, באספירציות שלו, בחוג המכרים, אולי אפילו חלם על זיווג... "תאר לעצמך – לא תאמין – קיבלתי בניין שלם. בניין שלם לזגג. עכשיו אני לא יכול לבצע את העבודה, איך אוביל, איך אביא מבית החרושת, ואיך אביא לבניין. הכל נשבר:
"זלמן הוא בחור טוב," ולפעמים אפילו התחשק לו להגיד: "אתה יודע מה, גלובצ'יק, אני בא מחרתיים, ונשאר בבית יומיים. מה תגיד אם אתן לך את המכונה ותעביר לך את השמשות..."
אבל אחר כך חשב שזה אסור בתכלית האיסור. ומה אם יקראו לו לפתע. ומה אם יקרה משהו – איזו תאונה – ועוד יעמידו אותו למשפט. אמת – רחמנות על היהודי. שלא צעיר הוא. רחמנות על המכונה הזו שלו, שמאז שהיא בידי הצבא עשתה כבר עשרים וחמישה אלף ועד אשר תחזור – או-הו – עד שתחזור, יהיו לה כבר מאה, כמו שהוא יהודי. לאן לא נוסעים איתה – הא?
לו גלובצ'יק לא היה כזה נטפל – היה עושה משהו בשבילו. באמת. אבל כך – כל מה שעשה, הוא לתת לו הוראה מפורשת, שלא יעיז לבוא יותר לביתו. למען הטעם הטוב עשה כאילו הוא מקנא, יעני. וכי שיילוק הוא זלמן. וכי לא יהודי. וכי גם אותו לא סידרה המלחמה. לא הוא הגזלן, זלמן, זה המצב גזלן. זו המלחמה שמסדרת את כולם. אותו – שבמקום לשבת בגרז', שהוא עובד בו ולתקן מכונות שמביאות תועלת גם למדינה אחר הכל, לא שחררו אותו, אפילו שיש לו אולקוס, והושיבו אותו לנהוג. לנוע על הקו מסיני לצפון. ומהצפון לסיני.
נוסעים. לא שואלים למה. לא שואלים עם מי ולא עם מה. שולחים – אז נוסעים ועושים קילומטרים וצריך לפרנס משפחה, אישה ושלושה ילדים קטנים וחותנת שלא מבינים אותה, כי מדברת רק לאדינו, לפרנס מפרוטות שמשלם הצבא.
ובמוסך לקחו בחור אחר לעבודה. מה יכלו לעשות. אז יש לו הפסד נקי, חודש בחודש יש לו הפסד נקי של איזה אלף וחמש מאות לירות. ובזמן הזה שהוא לא היה קרקסו לו גם את החסכונות. וכל הכסף ירד. לוא קנה לפחות צמודים לאינדקס. לוא קנה...
אז מה לעשות. גם מיסטר גלובצ'יק יסבול..
האישה הגישה את העוגות של השכנות ואת אוזני-המן חסרי-הטעם היקרים מפז, ואת הגרעינים וגם קצת יין, וזלמן שם עצמו לא רואה את גלובצ'יק. והאישה הביאה גם לגלובצ'יק כוס תה. ומיסטר גלובצ'יק קם ונאם נאום קצר לשובו. שיפשף ידיו, טפח על שכמו של שומר רכושו – "נו מה, נרד להשקות קצת את המכונית."
"איזו מכונית?"
"המכונית שלנו. מה זאת אומרת. הדאבל-קבינה" – צימצם גלובצ'יק את עיניו. הלא לא ייתכן שעכשיו יעשה עצמו זלמן לא יודע ובעל-המכונה. הלא לא רוסיה פה – נכון?
"אהה. שלנו. איזה שותף אני פה. איזה בעל-הבית. הצבא הוא בעל הבית. המכונה נשארה במחנה."
"מה?"
"במחנה. היא עוד לא שוחררה."
"ואיך אתה הגעת."
"איך? – בטרמפים. בחיי – בטרמפים – נזכר הנהג והסמיק מעלבון ובושה. הניחו לי לחזור בטרמפים..."
"ומי הנהג של המכונה שלי עכשיו..."
"מניין לי לדעת..."
לגאספאדין גלובצ'יק היו נימוסין. היה בחור מבית טוב. ידע לשמור "פאסון". סיים לשתות את כוס התה. נתן את הזר של פרחי האלמוות לגברת הבית, יצא את החדר ופניו אל המסובין וגבו אל הדלת, מעד – נפל על המפתן. קם ביקש סליחה, ובחוץ – בחוץ כנראה בכה.
וגם זלמן.
"המושבניק"
את כל החופשות שלו עשה במשק. אך היה מגיע מאפריקה, אפילו היה לילה, כבר מצאת אותו בין ההודים. המפקד היה עובד כמו פקוד סר למשמעת. "מה צריך לעשות?" – היה שואל את רעייתו, כאילו לא ידע בעצמו... והיה מצחיק לראות את ה"פלאפלים" על החאקי הכהה, בין לבנות-הכנף.
היה אומר לרעייתו – הישארי לישון עוד קצת, ויוצא לחליבה. והיא היתה משתהה, מניחה את זרועותיה העייפות על השמיכה. קשה היה לה אפילו להחזיק את העיתון ביד ולקרוא.
יום אחד צילצלתי אליה וסיפרתי לה שאני יורדת למצרים. "האם את רוצה שאמסור משהו לעקיבא?" שאלתי.
"מסרי לו," קראה בהתרגשות. "אמרי לו שאני מתמוטטת. היום גייסו גם את דני. אני לא יודעת מה אעשה..."
"אולי את רוצה שאבוא לעזור לך. אבטל את הירידה ואבוא אליך..."
"רק לא זאת. למען השם, רק לא זאת. זה רק יפריע לי. תהיה לי גם אורחת על הראש..." צחקה וביקשה שלא אעלב. "אמרי לו שיעשה למען השם, משהו. או שהוא חוזר, או שדני חוזר, או שהוא משחרר את עופר..."
משפחת חקלאים שהאב והבנים גויסו, ואי-אפשר לוותר על אחד – לא בצבא ולא במשק... משק שזקוק לכל הידיים הללו לעבודה, ושבעונה נזקק גם לידיים נוספות – ועתה עובדת בו רק אישה אחת קטנה...
*
ובכן, המפקד הבכיר של אחת היחידות החשובות בשריון, הולך ישר מ"השדה שלאחר הקרב" לקרב עלה השדה במשקו. מחדר המלחמה – לרפת, ללול, לשדה המצהיב של משקו...
בכל זאת לא היתה הליכה זו של עכשיו, לאחר שפשט כבר את מדי הקצין, דומה לשיבות ההן, הקצרות. בשיבה זו היה גם סוף פסוק. תמה ונשלמה פרשת אהלי-יעקב, חברותא של גברים, מאמץ מאוחד ודריכות של ביחד, מגע של פלדה והלמות שריון נע מרעיד את האדמה.
והשעות הרכות של מנוחת הלוחם...
אדם קם בבוקר וביחד עמו נעורות הגבעות. גבעות חול נודד-ורך-משנה-צורה, בתולי עם כל זריחה. ויש נועם רב בצינה המדברית, במראה עם ישראל כולו, ששלח הנה בחורים, אחד אחד – מכל גיל, מכל עיר ועיירה וכפר.
שלא יובן שעקיבא אוהב מלחמה. עובד אדמה הוא - איך יאהב מלחמה? וכל יציאה למילואים, במשך הרבה שנים, היתה כרוכה אצלו בקרבנות רבים. שלא כרבים אחרים העובדים בין קירות סגורים, עבודתו של עקיבא כל ימות השנה היא במרחבים. התקרה – השמים, והרצפה – אדמה שחורה ושדות ירוקים. אבל כמעט תמיד נעשית העבודה בידי אדם אחד, בידיו. בבוא הימים עזרו לידו גם הבנים. קבוצה קטנה – משפחה אחת. הוא היה נושם לרווחה בתום התפקידים מחוץ למשק. אבל היה בו, בצו הקריאה, גם פיצוי. הפעם – השיבה הביתה מלווה בגעגועים מראש, בגעגועים של לא עוד.
חסל סדר מתן הוראות. ואין קבוצת פקודות. ואין ישיבות. פה אתה המפקד והפקוד. ולך ועשה משהו. אסוף את עצמך, ואתה עדיין כל כולך שם, במחנה שזז לקו החדש...
האישה הביאה לו ארוחת צהריים לשדה. לשמח את לבו... לחסוך זמן... הביאה סל עם מטעמים תוצרת בית, פרשה מפה קטנה, בקבוקי משקה קר, שניצל הודו (היו מוכרחים לשחוט הרבה הודים, בלית ברֵרה, ותא ההקפאה העמוקה מלא הודים לעוד שנה...) – ישבו ביחד ואכלו ארוחת איכרים מפרי משקם – נוסח פיקניק של ימים מודרניים. וכטוב לבם במאכל, שיטחה לפניו את "כל הבעיות" שהסתירה כל עוד ישב בקווים.
אינה יודעת איך, אבל משהו בחשבונות עם הכפר הסתבך ואינו כשורה. סיפקה וסיפקה תוצרת, ועדיין היא נמצאת חייבת לכפר ואינה מבינה כיצד..
ויש לה בעיה נוספת והיא, שעברה את המכסה שלה באספקת ביצים. יותר מאשר הוקצב לה. מה יכלה לעשות. התרנגולות הטילו, יותר מן המוקצב. האם היתה צריכה לזרוק אותן? הטילו עליה קנס...
היא מצטערת, מצטערת נורא שחלקת התותים לא עלתה יפה. לא הסתדרה עם ההשקייה, והקרה עשתה גם היא את שלה...
ישבו שניהם והביטו זה בזו. הוא זכר איך הביא אותה הנה, את העירונית בהירת השיער, חלקת פנים, שפיה חד-שפתיים ואפה סולד. לבשה מכנסיים קצרים ורגליה היו ארוכות וחטובות ודרוכות כשל סוסה צעירה וגזעית. אמו באה והביטה בה ונדה בראשה בלא אומר: "לא תהיה נחת מבובת-חרסינה זו..." – אמרו פניה הקמוטים מאוד של בת העמק...
עכשיו דמתה אשתו לאמו מאז. האם חדשי פרך אלה עשו לה זאת, ואולי כל השנים הללו שבעמק, אלא שבמשך כל השנים לא ישב מולה, רק הוא והיא, ולא הביט לראותה כל כולה, ולא טרח לקרוא לזיכרונות לשבת איתם בצוותא.
"עקי," אמרה לו לפתע – עקי, היו לי חיים טובים מאוד פה איתך..." וישבו שם בשדה עד שראו מרחוק את דני, שבא לחופשה, ואחת עירונית ודקה הולכת עמו...
*
הסטודנט
ישן שלושה ימים ושלושה לילות. אחיו הקטן ישב ליד הדלת – מינה עצמו ש"ג – ולא הניח לאיש להיכנס לחדר. לא הועילו טענות ומענות, הוא לא יילך לבית הספר עד אשר גדי יתעורר.
ישן. ביום השני העירה אותו אמו והביאה משהו לאכול. משהו שגדי אוהב. "ותגיד לו שיוריד כבר את הנעליים..." – אמרה אמא לבן הזקונים, שיגיד לאחיו. וזה הפטיר: "עזבי אותו. את לא מבינה כלום."
בלילות היה גדי צועק מתוך השינה. זה לא היה חדש. גם בחופשות המעטות שבהן הגיע הביתה, היה מחולל קרב בלילות. היתה אש, והיו דברי נוחם:
"הנה, עוד מעט יגיע הזחלים ויאסוף אותך... עוד מעט – מותק," היה גדי אומר למישהו ברכות נפלאה. עתים היה גדי צוחק, עתים היה בוכה. והאח הקטן עימו.
מתוך ה"שיחות" האלה למד הרבה. לא מסדר ההתרחשויות, ממהותן. הוא לא ידע אף פעם לקשור קשר בין הקרבות של אחיו, לקרבות שעליהם סופר בעיתונים. לקרבות של אחיו לא היה מקום ולא היה זמן. היו שם אנשים, חברים. היה שם פחד, ספק, בושה, התייפחות ורק לעתים רחוקות צחוק של גאווה ושמחת ניצחון.
ביום הרביעי קם, ישב באמבטיה כמו כוכבת קולנוע, ישב הרבה זמן, לרחוץ את המלחמה. אחר כך לבש את הבגדים הציוויליים, שהיו רחבים מדי וקצרים מדי. "כמה גדלת..." – קבע האח הקטן והציע להשתתף בחסכונות הבר מצווה שלו, לקניית חליפה חדישה. "כמו שעכשיו מודרני."
"אתה הכיבוש הכי חשוב והכי יקר שלי..." חיבק גדי את אחיו, והיה לו דוק דק בעיניים. הצבא הזה עשה אותו סנטימנטלי. אסון!
"רוחמה צילצלה," הודיעה האם.
"מתי צילצלה?"
"שלשום."
"ומה אמרת לה?"
"לא אמרה כלום. אני לקחתי את הטלפון ואמרתי לה שעוד לא ידוע מתי אתה חוזר."
"שאצלצל לה?" שאלה האם.
"זה לא העניין שלך. תני לגדי לצלצל מתי שהוא רוצה. אדם רוצה לפעמים להיות חופשי. ישר מן המפקד למפקדת..."
קיבל בוקס אהדה מגדי וקריצת עין.
לקח עיתון וזרק אותו. בקצה הנעל שיחק בעיתון, כמו מועך אותו בסלידה. לא את העיתון אלא את אשר קורה.
ישבו ליד שולחן האוכל. ארוחת צהריים חגיגית לכבוד שובו של גדי, עם כל הטעמים האהובים עליו ועל המפה הלבנה הרקומה השמורה לאורחים. יצא בחור בן עשרים-ארבע שנראה כמו בן חמש-עשרה; שאומרים לו מה יאכל, ומה ילבש, ומיעצים מה ילמד, עכשיו לא אומרים לו מאום. מחכים שהוא יאמר. שירצה משהו. שיהיה אכפת לו.
בערב לקח את האח הקטן והלכו לבלות כמו שני גברים. רוחמה צילצלה והאם עמדה וגימגמה. "כשגדי רק יחזור אומר לו שצילצלת." שתבין מה שרוצה.
למחרת היום עלה לירושלים. כבר לא בעדיפות טרמפים. באוטובוס. תמה על המחיר ששילם. מרגיש משונה מאוד.
ובאוניברסיטה – כאילו לא היתה מלחמה. מן החומר שהבטיחו כי ישלחו – הגיע רק המכתב מלא החיבה וההבטחות, ועוד איזו הרצאה קצוצת כנפיים ולא ברורה. יש לו פיגור של חצי שנה טובה. הוא אינו מבין את החומר. ללא ספק הלכה לו שנה. הלכה...
יומיים ביזבז בכל מיני ביורוקרטיה ורישומים. והכל נראה זר ורחוק כאילו הגיע לארץ אחרת, שלא היתה בה מלחמה.
הלך לבקש מעונות סטודנטים. משכו בכתפיים. ספק רב אם יש עוד מקום. עכשיו באים? כל כך מאוחר...
"היתה מלחמה..."
"גם לאחרים היתה, אינך בן יחיד... ועכשיו למלא טפסים." טפסים, טפסים, טפסים... ובטפסים הללו שאלות משאלות שונות ביחס לזכויות שלו להיכנס למעונות וביניהם שאלה: "כמה משתכרים ההורים. ברוטו..."
"אני לא תופש את העניין הזה," אמר לי גדי כאשר פגשתיו. "אני בן עשרים וחמש. אדם מבוגר לכל הדעות. אדם שנתנו בידיו נשק. כשר להרוג בקרב וגם ליהרג... אחד מאלה שאומרים עליו שהחזיק את המדינה בשתי ידיו... בניכויי מס ההכנסה של הורי, כבר מזמן איני מופיע, לא לטובה ולא לרעה. ופתאום עושים אותי בחזרה ילד נתמך."
שום דבר אינו מוציא אותו מכליו כמו אותה שאלה על ההכנסה של הוריו ברוטו ו"נא לצרף את תלוש המשכורת האחרונה של האב..."
"זה סקנדל נורא – מחזיקה אחריו רוחמה. מצא אותה באיזה מקום, ואולי מצאה היא אותו. והיתה נבוכה ולא שאלה שאלות – ומאז הולכים השנים לכל מקום. יד ביד. היא כמו נמל – שאליו השליך החייל החוזר את עוגן שבתו ממדבר המלחמה למדבר החיים שבעורף, מה היה עושה לולא היתה רוחמה, הכל-יודעת, שאינה נלאית לעולם לחפש דירה, לחפש הרצאות אבודות, לסדר סידורים, - להחזיק את ידה ולהרגיש חומה הריחני, העדין.