6.7.76
מה מרגישה אם ישראלית, כשהיא מוצאת את עצמה שבויה בידי אנשי אידי אמין מזה ומחבלים צמאי דם מזה, ועוד בארץ זרה, כשילדיה עמה?
משיבה שרה דוידזון, אישה צעירה ונאה, שזה אך חזרה ממסע ארוך לתוך אפלה של אלימות, כשסכנת מוות מרחפת מעל לכל משפחתה: ילדיה, בעלה והיא עצמה:
"זה היה נורא, אך עם זאת הייתי מאושרת, שהילדים איתי, שכולנו ביחד, ומה שיקרה יקרה לכולנו. מכל הפרשה הנוראה – הרע מכל היו רגעי החטיפה לאחר ההמראה מאתונה. לפתע שמענו צריחה של אישה, שבאה מן המחלקה הראשונה. לאחר מכן נדחפו אנשים למחלקה שלנו, מחלקת התיירים, ואנשים פרצו עם אקדחים שלופים. במטוס היו ארבעה מחבלים. שני גרמנים (כולל האישה) ושני ערבים. אחר כך היו עשרה.
שם, בתוך המטוס, ידעתי רגעים של פחד נורא. אחרי כן החל 'המשחק'. הדלת אל תא הטייס היא לא כמו אצלנו, ב'אל על'. היא פתוחה, וכל מי שרוצה יכול להיכנס ולצאת. למן הרגע שהודיע הגרמני, שמעתה הוא הקפטן שלנו וכי נחטפנו כבני-ערובה, כבר לא היה אפשר להלך לשם חופשי. ידענו שהוא עומד שם עם אקדח מכוון לראשו של הטייס. ומה שעבר על הטייס, עבר גם עלינו.
קרו דברים משונים. למשל, כאשר הגענו סוף-סוף לנמל התעופה של אנטבה לאחר הסיוט בבנגזי, פרצו כל הנוסעים במחיאות כפיים. כאילו הגאולה באה. הוליכו אותנו שולל. לפי טון דבריו של 'המפקד' הגרמני, היה יסוד להאמין שבאנטבה מחכים לנו מטוסים לקחת אותנו בחזרה הביתה...
'לרדת בסדר. לשמור על השקט'...
ואנו יורדים בסדר, בין שתי שורות של חיילים שחורים, אוגנדים, שקני רוביהם מכוונים אלינו...
המטוס נתקבל באנטבה עם שטיח אדום. היתה הרגשה ודאית שהכל תוכנן מראש. כשהחוטפים ירדו מן המטוס, חיכו להם חבריהם החבלנים. נפלו זה לזרועות ש זה. נשיקות וחיבוקים וצהלות שמחה – גם של הקצינים האוגנדים.
האיצו בנו להיכנס לאולם. מאתיים-חמישים איש ואישה וילד לאולם אחד.
"באותו יום הגיע אידי אמין עם צלמי עיתונות וטלוויזיה. חזרה ההרגשה הטובה. יצלמו – לא יוכלו להיפטר מאיתנו סתם ככה. יראו אותנו בטלוויזיה. עדות חיה. הוא אמר שהוא מנסה וינסה לעזור לנו, אבל ממשלת ישראל היא קשוחה, והמחבלים צודקים במלחמתם..."
*
האורחים והידידים, הממלאים את בית משפחת דוידזון, שואלים שאלות, מברכים שהחיינו – גדודים של אנשים מגיעים.
"איך היה כאשר הפרידו ביניכם?"
אני משתוממת לשמוע את התשובה: "הרגשנו מושפלים. אני ילידת הארץ, ובעלי דור שלישי ואולי רביעי של ילידי הארץ, ואנחנו הרגשנו, איך להגיד, כמו בגטו. כמו באחד מאותם מחנות נוראים."
מפגש עם אנטישמיות ושנאת יהודים עיוורת, הלם של הצבר היוצא מחוץ לגבולות ישראל, אל מול קנה רובה מכוון אל ראשו, באשר הוא ישראלי. אחדות הגורל היהודי מעבר לזמן ומקום.
"בלילה השני או השלישי ניתנו לנו מזרנים. היינו ישנים שעה שעתיים – מי יכול היה לישון... הילדים דווקא ישנו. אך נרדמנו היו מופיעים המחבלים, עם פנסים, ומאירים לעיניים – כמו קאפוס. היו סופרים אותנו – כמו באותם מחנות...
היו שם כמה חלונות נמוכים. אנחנו היינו שוכבים לישון ואילו המחבלים, מתחלפים ביניהם ושומרים, תוך ישיבה על החלונות. יושבים על החלונות ומשוחחים איתנו. טוענים את טענותיהם. מתווכחים. אותו "קפטן" גרמני – המפקד, היה גבר צעיר כבן שלושים. הוא אמר לי שהוא מכיר בזכות היהודים להגדרה עצמית, למדינה. אמרתי לו – ומה לך ולמלחמה הזאת לא לך לצד המחבלים. מה לכנופיית באדר-מיינהוף, ול'צבא השחרור הפלשתיני'?...
הצעירה שעמו היתה איומה. היתה תופסת קריזות. במקרה אחד בו נכנסה אחת החטופות להיסטריה, סטרה על פניה. שוב ושוב היכתה בה."
*
קבוצת החטופים התחילה לנהל חיי קהילה. סידרו ביניהם תורנויות של חלוקת אוכל, של ניקיון, של הגשת עזרה לחולים או מצוברחים. לאחר שרבים חלו בהרעלת קיבה, נזקקו ליד עוזרת גם בדברים אינטימיים, והעזרה לא אחרה לבוא. המציאו גם משחקים שונים, לבד ממשחק הברידג' שממש הציל את האנשים מבחינת המורל. על קרטון שנמצא שרטטו לוח דמקה, ומפקקי בקבוקים עשו חיילים לבנים וחיילים שחורים.
גם חיי הרוח לא הוזנחו. אחד הנוסעים שכבר ביקר בקמפלה, כנראה כמומחה ישראלי ויועץ, נתן הרצאה מקיפה על אוגנדה. אחד מאנשי הצוות, מהנדס הטיסה – הירצה על האיירובוס...
ובערב שבת שרו זמירות...
ופעם אחת אורגנה גם מקלחת... ואז קראנו למקום שביינו 'הילטון קמפאלה'.
"הילדים היו שקטים, משחקים, אבל לא צוחקים. הם היו גיבורים הילדים שלנו. כל הילדים היו גיבורים. לא בכו. לא עשו עניינים. לא ביקשו אוכל. רק פעם אחת שמעתי את בני אומר:
'אני לא רוצה למות'.
"ואז בא ליל השחרור. יש מי שנימנם, יש מי שזימזם לקראת "שבוע טוב", יש מי ששיחק ברידג'. לפתע התפוצצויות ומטח אש. היינו בטוחים שהחבלנים ביצעו את זממם. שמרימים אותנו השמימה.
"תפסנו את הילדים ורצנו איתם פנימה, מקום שם היו השרותים. בעלי חיפה על הבן הגדול. בגופו חיפה עליו. שכב עליו. אני – על בני בן השלוש-עשרה. ושם, כשראשו צמוד אל הקרקע אני שומעת את בני. קורא "שמע ישראל".
טוב. על כיצד שוחררו, כיצד אמרו חיילי צה"ל: "לא להתרגש. שלום. באנו לשחרר אתכם." כבר ידוע. מכאן שבויים חסרי אונים, נשים ילדים וטף וגברים שידיהם כמו כבולות – והחייבים לשבת בשקט ולראות בעיניים פקוחות את המתרחש ולהבין יפה שחייהם תלויים על חוט שערה, להבין ולחייך... ומכאן חבריהם לנשק שבאו מעבר לימים ומצילים אותם. וכששואלים את הגואלים הגיבורים:
"נו, מה נשמע בארצנו?"
מה משיבים החיילים הגיבורים?
"לא שמעתם – מס ערך מוסף נכנס לתוקפו – איזו בהלת קניות הולכת אצלנו..."