13.4.73
"לפתוח את התיק."
שומר קשיש ובעל פנים קפדניות, מציץ לכל תיק. בודק בכיסי מכנסיים מפוספסים. קבוצות קבוצות צובאות על הטלפונים הציבוריים שנוטלים אסימונים ונותנים קדחת. רוח חריפה דופקת על הדלתות ועל החלונות. וריח חריף של נקיון ושל תרופות טופח על הפנים. ונשי "יעל", של האצולה הירושלמית מוכרות פרחים וסוכריות ועתונים ואסימונים.
"הדסה" ירושלים.
מעלית גדולה, גדושה בני אדם. לבושי מעילי רחוב ולבושי מעילי בית ונעלי בית. הכל ביחד. מבקרים וחולים ורופאים.
"כמה הוא לקח?" רוצה אישה קשישה לדעת.
"שום דבר לא לקח."
"אבל את נשארת. למה נשארת אם לא בשביל לשלם?"
"אמא. מותר להם לקחת בשעות שלאחרי הצהרים. זהו ביקור פרטי. ולקח הרבה פחות מרופא פשוט."
"'בהדסה' עוד יש להם אלוהים בלב," נאנחה אישה ליד הדלת. "הלכתי לרופא מומחה בתל אביב, אז הוא לא התבייש לדרוש שלושה-עשר אלף בשביל ניתוח. שלושה עשר אלף."
"הייתי נותנת לו שלוש-עשרה אלף מכות טריות," אומרת "המקור".
"אמא – מה את יודעת איזה ניתוח... אבל באמת זה רצח..."
"מה אני יכולה לעשות. בת יחידה. סובלת. את חיי הייתי מוכרת להציל אותה. שום דבר לא יקר לי.
"אשלם לו. מה אני יכולה לעשות," אומרת האישה ליד הדלת.
"וגם אלוהים ישלם לו," מבטיחה "המקור".
"חס וחלילה. שאלוהים ימחל לו. אני רוצה שיציל לי את הילדה..."
המעלית נעצרת. יוצאים. האישה עם הבת קוראת אחרי זו שסיפרה שרופא מעז לדרוש שלושה עשר אלף לירות בשביל ניתוח, "הא," היא צועקת. "איש שדורש שלושה-עשר אלף לירות אין לו אלוהים בלב. לאיש כזה לא הייתי מפקידה את בתי. הוא אינו יכול להיות מנתח טוב."
"שקט. מה את צועקת. שקט, הוא ישן," שם אצבע על שפתיו שומר-סף חמוש אקדח.
"מי ישן?"
"הלובי."
"איזה לובי?"
"איזה לובי – הטייס הלובי ישן..."