23.5.75
לך ודע שהאידיליה הפאסטורלית הנגלית לעין בבואך שתולה, היושבת על הגדר הצפונית, היא פאטה-מורגאנה. שתולה – לא על פלגי מים (כמו בשיר), אלא על פלגי מי-מריבה, כמו בפרוזה ישראלית פשוטה.
חולפים על פני כביש דל תנועה. נעים ב"צל" גדר חשמלית. לכל שתפנה, מזהירים שלטים: "גבול לפניך!" אך הגליל יפה כמו תמיד. יפה-פה. מחליף צבעים כמו קליידוסקופ, ותמיד שונה וחדש. הירוק העסיסי היה לירוק זית, דהה לצהוב. לובן תמים של השקדיה חלף מן העולם, נבלע בסגול-שזיף מתוחכם, שנעלם אף הוא בפרי. פריחת תפוחי הזהב משתוללת ושולחת בוסמה למרחקים... עד שחדל התפוז לפרוח וגם את הפרי הזהוב השיר ועוד מעט יצהיבו הבוסתנים במישמש. ובין שדה לשדה ובוסתן לבוסתן – הרבה שטח של טרשים. הרבה סלעים, הרבה אדמת בור, ששכחה מגע ידו של האדם – ואולי אף פעם לא ידעה. והיא עומדת מול השמים, בדו-שיח דומם ועקר, המוליד רק קוצים ודרדר ולעתים איזה עץ פרי אסור במאכל.
עם צמא לאדמה וכל כך הרבה אדמה ריקה, בתולית, המצפה לידו של האדם. כל כך מעט ישובים יש בגליל, ובגליל המערבי בפרט.
פרצופים שאינם צוחקים. נשים – שהזיקנה קפצה עליהן בטרם עת. בתים לוהטים ש"קר" בהם גם בקיץ (לא קריר!). כל איש שתעצור – יספר לך סיפור מבולבל על איך זה לחיות על הגבול, רחוק מן המרכז, שכוח, משועמם. ממשיך לשבת – והשד יודע למה...
הם כבר לא רואים את הפריחות המתחלפות, בושם פריחת תפוחי הזהב כבר לא מעביר אותם על דעתם ואינו קורא אל השדות לשוח לאור ירח. ראשית, מי יוצא בלילות לשוח על הגבול... שנית, למי יש ראש לרומנטיקה כשהגוף עייף... בכל אופן, לא למבוגרים.
המבוגרים – אנשים בגיל 22, 23, 25... שבעיר הם עוד "ילדים". מבוגרים, כי הם בעלי משפחות, ועול ומיכסות ייצור והלוואות ודאגות ואיזה רגש ש"סידרו" אותם. שהחיים איכשהו גנבו מהם כברת-דרך של חיי נעורים. גזלו מהם דור של חיים, ולולא היו באים "המילואים", היו שוכחים שהם "חוט-השידרה" של המדינה הזו, של החברה הזו – והיו שוקעים בענייני המשולש הנצחי הוא-היא, הילדים, המשק. ובחוץ ישנו עולם, ישנה מדינה. בחוץ הרחוק...
ופתאום עולים לשתולה – והכל שונה.
אמת, איש בן עשרים-ושבע ולו כבר שלושה ילדים, והוא כבר בעל ואבא, ומשום כך כבר אינו בחור... אבל יש פיצוי. יש בית. בסיס איתן ונעים. איזו שמחה היתה לי להיכנס לבית על הספר ולמצוא בו שקט ושלווה, ושפע אושר. שם שמעתי לראשונה: "איפה! מי מודע לגבול? זה שום דבר...!"
מכל ישובי הגליל המערבי נראתה לנו שתולה – שתולה על פלגי מי מנוחות. הורגשה אחווה ושייכות. כל הכפר כמו משפחה אחת, הנושאת יחד בעול ובשמחה של הכפר. למרות העובדה ששתולה היא מושב עובדים רגיל, כלומר – שפרט לענפים אחדים שמעבדים אותם במשותף, כל משפחה היא יחידה משקית נפרדת, המשתכרת לפי פירות עבודתה, הורגשה ערבות הכלל לפרט. ושל הפרט לכלל.
מה הסוד?
מה הסוד? הסוד טמון בעובדת היות הכפר משפחה אחת, לא על דרך המליצה, אלא בפועל. וכבר נכתב רבות על הכפר הזה של עולים מכורדיסטן, שהיאחזותם באלקוש לא עלתה יפה, ולאחר מריבה קמו ועזבו ובאו לשבת בשתולה, לפני שמונה שנים, ומאז – מאז זרמו הרבה מים בירדן והרבה מחשבות ותכניות והצלחות – בשתולה. ובכל – סוד ההצלחה בכפר, שתושביו בעלי עבר זהה, ארץ מוצא זהה, קשר דם ותרבות חיים של חמולה, ומנהיג מתוחכם, בעל יד חזקה וראש בריא והתמצאות בלתי-רגילה במפה המימסדית, על דרכיה ושביליה וסימטאותיה וסגנונה... אותה התמצאות הולידה קשרים, שהולידה מעמד – לא רק בשל הקשרים אלא גם בשל הכישורים, וכולם נוצלו למען קידומה של שתולה והשתולים בה.
משפחות חתן, גבאי, אליהו, שהן למעשה משפחה אחת, ובראשן "ראש החמולה" – שאינו הזקן שבחבורה, אלא אחד האחים של משפחת חתן (המונה חמישה-עשר צאצאים לאותו אב משתי נשים) ושמו נתן חובב (חתן)
כה אמר נתן החכם
נתן חובב (חתן) הוא "האח הגדול" ועינו פקוחה על הכל, ועל פיו יישק כל דבר. הוא ראש הוועד ונציג ישובי הגליל המערבי במרכז החקלאי, וזוכה לתמיכה מלאה ונלהבת של המשפחה ולקנאה בכפרים הסמוכים.
"לו היה לנו כזה נתן חובב, היה מצבנו שונה לגמרי..." – נאמר לנו בזרעית, בשומרה, בגורן.
"עזוב שטויות. זו דיקטטורה..."
"הלוואי עלינו דיקטטורה כזו. הלוואי על כל הארץ... הבחור יודע מה שהוא רוצה ומה שהוא עושה. פועל עם ראש ועם סדר עדיפויות, הם משגשגים..."
"חכמה. יש לו קשרים."
"הוא עשה לו את הקשרים. הוא לא בן של אף אחד חשוב. כורדי כמו כל האחרים. ועכשיו כל האחרים כורדים, כמו שאומרים. רק לא אנשי שתולה..."
חובב צוחק לסיפור הזה. לא צריך להגזים הוא מודיע בטון שקט: אמת – שתולה יפה. יש בה מוסר עבודה. זה מושב מיוחד במינו – אמת. לכל אדם הפרטיות שלו. איש לא אומר לזולתו מה יעשה והיכן יעבוד. אם מישהו רוצה לעבוד בחוץ – בבקשה. יש מפעל לעיבוד שבבי. מי שחי בו, חייב לעבוד, כמובן, אבל אחרת – אין כפייה. איש הישר בעיניו יעשה. אבל במפעלים המשותפים חייבים להוכיח נוכחות פיזית. בלי חכמות. יש מיכסת עבודה במטע המשותף, למשל, וכל אחד חייב לבוא באופן פיזי, בלי הבדל תפקידים. יום עבודה אצלנו הוא יום עבודה. לפחות פי-שניים משל יום עבודה של פועל שכיר. אבל בעונה יש הכרח להיעזר בפועלים מן הסביבה.
קטיף אצלנו זוהי חגיגה. כולם יוצאים, כולל נשים וילדים. אמא שלי מתקרבת לגיל שבעים. היא באה לקטיף. אבי בן שבעים ושש, ועופר בן שש...
ובכן – המטע משותף. המפעל לעיבוד שבבי – משותף, שני לולים מבוקרים, שיתחילו לעבוד בקרוב, גם הם משותפים. כלומר, שייכים לכפר. ומן הכפר יעברו לחברים בחלוקת רווחים, או יופנו לפיתוח המשק הכללי. נתן חובב טוען, שבאופן יחסי נהנתה שתולה מעזרה מוסדית קטנה יותר משאר הישובים – ומצבה טוב בהרבה ממרבית המושבים. הוא בדק זאת במרכז החקלאי. בו הוא חבר.
לא זה ולא זה
"היינו הראשונים שגרמנו לכך, שיבנו לולים באוויר מבוקר במושבים" – אומר נתן לא בלא-גאווה. התקיימו דיונים ממושכים בתנועת המושבים, התנועה היתה בעד, הסוכנות נגד. היו לה טעמים משלה, אולם גידול עופות לבשר בלול רגיל, ליד הבית, הוא בשלוש דרגות נחות מן המגדלים באוויר מבוקר. אצלנו קר, והעוף צורך יותר מזון לקיום גופו. היו אפוא הוצאות גדולות יותר על אספקה, על היגיינה, תברואה ועל ימי עבודה של החברים. אז לאחר המפעל לעיבוד שבבי, המשותף לכפר, והלול המשותף נוצרה מסגרת, שהיא משהו בין מושב שיתופי למשב עובדים, והיא לא זה ולא זה, והיא גם זה וגם זה.
תנאי הביטחון, כלומר – הקרבה לגבול, דורשים אצלנו שיתוף יתר. ריכוזיות בעבודה, הן מטעם הביטחון האישי, שלא טוב להימצא בודד בשטח, והן מפאת מהירות העבודה בשטח במאמץ משותף, להסתלק מה שיותר מהר... בריא תמיד.
שתולה קונה אדמות
כן, זהו סיפור פיקאנטי. למרות כל השממה מסביב, אין מספיק אדמה אפילו כדי לתת את "המיכסה" המגיעה למושב לפי נפש. כאן טרשים, כאן הררי מדי, וכאן – כבר שייך למישהו...
ביקשו אדמה לא בסמוך. שיהיה אפילו במרחק רב מן המושב – לך ודבר אל הרוח.
מה עושים? עושים! נתן חובב "מסתובב" בארץ ורואה דברים. ואין בשבילו טאבו. התעניין ומצא אדמה בעכו. אדמה פרטית. חברה, שרוב מחזיקי מניותיה היו רופאים, נטעה מטע גדול. קנינו 19 מניות והשתלטנו על החברה... לו הלכנו בדרך מסודרת, כלומר – היינו פונים למוסדות שיקנו את האדמה בשבילנו, ראשית, עד שהיו זזים, כבר לא היתה אדמה. שנית, לוא קנו, מי יודע אם אנו היינו מקבלים אותה... ובכן, עשינו דבר שלא יעשה. קנינו אדמה פרטית. ואני מודה – זה לא בריא למושב להחזיק אדמה פרטית.... לאחר שקנינו, הלכנו למוסדות ואמרנו להם: החזירו לנו את הכסף ששילמנו, כלומר – קנו אותה בשבילנו. אמרו במקרקעי ישראל, למה לכם טובות. מיכרו עשרים דונם מן הקרקע ותוכלו לממן לעצמכם את כל היתר – חינם. מאתיים דונם של מטעים טובים. מהם 195 מטע אבוקדו משובח ומניב פרי...
אמרנו להם: אתם רוצים להפוך אותנו לספסרים! האכלתם אותנו בסיפורים שאין אדמה; רצינו להוכיח לכם, שכשמחפשים מוצאים. שיש. בלי קרקע, המושב אינו יכול להתקיים. יתפורר. עכשיו אתם רוצים לפורר לי את המושב על ידי כך, שנהפך לבעלי רכוש פרטי, ומחר יבוא כל אחד אלי ויאמר: נתן, תן לי את חלקי באדמה. לכל יחידה יוצא חמישה דונם ליד עכו. מבין מה זה? זה רכוש גדול. בקיצור – תפוררו לי את המושב בטעם הכסף. תהפוך אותנו לספסרים. לא אצל נתן.
תנו לנו את מיכסת הקרקע המגיעה לנו – טען נתן חובב. מגיעים שלושים דונם ליחידת משק. לשתולה, כך אומר חובב, יש שישים יחידות, כפול שלושים – הרי לכם 1,800 דונם. אבל גם את המעט הזה לא נותנים.
דונם אדמה מכורדיסטן
לנתן חובב טענות רבות נגד הפלייה הקיימת בין הישוב הוותיק והצעיר, ובין הישוב הצעיר וכל תנועת המושבים – לתנועה הקיבוצית. בשעה שנותנים 30 דונם ליחידה במושב, מזכים את המשק הקיבוצי ב-43 דונם לנפש. כלומר – לזוג 86 דונם. וגם אז אין הקיבוץ מסתפק ומוצא לו אדמות בסטטוס זמני, כלומר קרקע שקיבלו לעיבוד זמני, חתומים בחוזה זמני, ואחר כך שוכחים את הזמניות, ואיש לא חושב על החזרה, בשעה שהישובים החדשים חיים על-בלי-מה ומחפשים להם פתרונות אדמה מתחת לאדמה. "כל הסוציאליזם של הקיבוץ מסתיים – בגדר של המשק. מעבר לגדר יש עולם אחר, שלא צריך להתחשב בו כנראה... אז הכרחנו את כפר מסריק לרדת מ-570 דונם. באחד באוקטובר יצטרכו לרדת. צו בית המשפט.
"אי אפשר לרכוב על פיתוח הגליל, ייהוד הגליל, פרישת אוכלוסייה – ולשים סביב הישובים החדשים טבעת חנק. לישובים החדשים חייבים כולנו – במאמץ כולל, להירתם חומרית ונפשית כדי שייקלטו, שיתאקלמו יפה. אבל, אני עוד לא ראיתי משק קיבוצי, שישאל את המושבים בסביבה, מה שלומכם. איך אתם מתארגנים, איך אתם מסתדרים. שיגידו – שמחים שבאתם...
"היה לי ויכוח עם איש כפר מסריק. אמר לי: לא הבאתם אף דונם אחד אדמה מכורדיסטן. אמרתי לו – גם אתה לא הבאת מצ'כיה... אמר לי, השקענו באדמה הזו. אמרתי לו – דרשו החזר ההשקעות. נשלם בעד הצנרת. מה עוד? אנחנו לא נוותר על האדמה הזו. כשתגיע העת שלהם לרדת מהאדמה, נרד גם אנו לשם. עם הנשים והילדים נרד ולא נזוז משם..."
הכל בצורה דמוקרטית
נתן חובב סיפר, שקיימים בשתולה 49 בתים, כלומר משקים – ובהם 220 נפש. רק 41 יחידות תפוסות, השאר "הוקצה" לבנים העומדים לשוב מן הצבא. מטעם המוסדות קיימת המלצה להגדיל את המושב ל-100 יחידות. מטעמים כלכליים וחברתיים. הרחבה כזו תדרוש משיכת מתיישבים שלא מן המשפחה, ולאור הניסיון של שתולה, והצלחת המושב המבוסס על קשרי משפחה הדוקים – מוטב היה להשאיר ישוב אחד בישראל הפועל על יסודות של משפחה גדולה – סוברים אנשים אחרים, הבקיאים בנושא...
אליבא דנתן חובב, הכל מוכרע בצורה דמוקרטית, מסודרת, אפילו הבחירות לוועד הן חשאיות, בקלפי. המשלימים את המושב – שמונה תשע משפחות שלא מן החמולה – בחרו אף הם בנציגים מתוך המשפחה. עובדה יש רק נציג אחד בוועד שאינו נמנה עם משפחת חתן...
"כיצד קרה, שמצבה של שתולה טוב בהרבה בהשוואה לישובים אחרים? הייתי בבתים – ומצאתי שם שפע וכל טוב, אבל הורגשה גם יד מארגנת. אומרים לי, שאתם מציידים את הבתים באופן מאורגן. שיש לך יד בכל דבר."
"זה מוגזם קצת. אבל בדרך כלל הסדר הוא כזה. אם נשאר כסף בהתחשבנות, לאחר שבעדיפות הראשונה נלקחו בחשבון השקעות בפיתוח המשק, משחררים משאבים לפי סדר עדיפויות. חשוב, שלכל אחד יהיה המיכשור היסודי: מקרר, מכונת כביסה, טלוויזיה. דברים אלה הם כורח למשפחת חקלאים, ששני בני הזוג עובדים, ועוד בישוב מרוחק ומבודד. אם אין ידו של אחד החברים משגת, הכפר רואה לעצמו חובה לעזור לו, אם בהלוואה ואם בצורה אחרת. לא טוב ליצור רמת חיים שונה ולעורר בלב את הרע באויבים, את זרע השנאה – שהיא הקנאה..." בערך כך הסביר נתן חובב. הוא עוד המשיך לספר על חלומות של הבאת תעשייה מתוחכמת לכפר. משהו שלם, לא רק פריט שממנו מרכיבים חלק, שיתן גאווה בלב העובדים במפעל ולכפר. אבל הוא מבין, שתעשייה מתוחכמת דורשת את האדם המתאים. "צריך להכין כוח אדם כבר מגיל גן ילדים..." הכפר עושה מאמצים עליונים, כדי לקדם את בניהם בלימודים. הם נעזרים במורים פרטיים, בתשלום, כמובן, הכפר משלם את ההוצאות הכרוכות בלימודים, הוא רואה עדיפות ראשונה בהשקעת מאמצים משלהם ומבחוץ. נעזר בעליית הנוער.
איזה פלא
מושב המורכב ממשפחה אחת עם מפעלים משותפים, ויד חזקה המנהלת את הכפר ולמעשה את המפעלים, כלומר יד אחת ממונה על נפשו של אדם ועל עבודתו – הוא אולי תופעה לא-בריאה. כל קונפליקט במשפחה, או בכפר, עובר למפעל ולהפך. סיכסוך על רקע אחד עובר למישור השני, ואין לאדם כפרט – מיפלט.
הכל תלוי באיש שלו היד החזקה ובמידה שהסביבה מקבלת אותו. והמצב, כפי שהוא נראה לעין, וכפי הדעה הרווחת בין אנשים העוסקים בהתיישבות, אינו משאיר מקום לדאגה. המנהיגות נהנית מלגיטימציה מוחלטת מצד המתיישבים, כאשר הבחירות מקבלות למעשה צביון סמלי. שכן, הכל יודעים, כולל המוסדות. וכולל המתיישבים, היכן שוכן הכוח.
יש כל מיני סוגי דבק, המלכדים אנשים לגוף. אבל מכל סוגי הדבק של החברה המודרנית – טרם מצאנו טוב יותר מאשר קשר משפחתי, ובייחוד כך במשפחות הרגילות לחיים משותפים, לחיים בחמולות. במפעל שולטת משמעת חריפה. יש מוסר עבודה גבוה. "שתולפלן" אינו הפנינה בכתר התעשייה הישראלית (אומרים, שמבחינה טכנולוגית יש הרבה "פשלות" – זורקים הרבה חומר...), אבל המצב הולך וטוב. הוא מקבל הזמנות ומבצע אותן לשביעות רצון, ונתן – יודע להשיג עבודה לכפרו... לאנשים ישנה הרגשה של שייכות, של בעלי-בית. כל המשפחה עובדת בכל הענפים, מתוך הסכמה ובמידה גדולה של גאווה על האיש המנהיג אותה.
האופוזיציה היחידה שיש לנתן חובב, באה מן הנספחים. שמונה-תשע משפחות, שעלו בארבע-חמש השנים האחרונות מן הסביבה, ושאינן נמנות עם המשפחה. אבל למרות קבלת המתיישבים החדשים הללו, לא נשתנה המיבנה הארגוני-פוליטי של הכפר, אותם אנשים נשארו באיוש המשרות של ההנהגה, ומפעל לפעם יש תסיסה. הבעת דעה שונה משל המנהיג נחשבת למרידה, להלשנה... אבל בדרך כלל אותן משפחות נרגעות, ובכלל, הן מיעוט ומשקלם אינו מורגש...
בקיצור, למרות, או בשל המשטר הפטריארכלי, וריכוז רוב ההחלטות בידי אדם אחד, למרות כל התיאוריות ש"זה מסוכן ולא בריא מבחינה חברתית", שתולה הוא אחד הישובים המוצלחים ביותר בגליל המערבי, הנהנה מיציבות פוליטית ומשקית ועושה תוכניות.
הצד השני של המטבע
עד כאן צדו האחד של המטבע. מה אומר הצד השני?
לא דובים ולא יער. פאטה-מורגאנה. אחיזת עיניים. לא טוב בשתולה. ולא טוב לנו. גוזלים וחומסים ומקפחים אותנו. "המשפחה" עושה בכפר כבשלה. לנו אין מקום בו. ולא עוד אלא שנוטלים את הרווחים שלנו, מעמל הכפיים שלנו ו"מחלקים" למשפחה. כל המשרות מאוישות על ידי בני המשפחה. קבוצה אחת של אחים השתלטה ועושה בכפר ככל העולה על רוחה, והרוחות מנשבות בכיוון הכיס הפרטי... אנחנו מוכרחים לצאת לעבודת חוץ, כי אין לנו מקום לא במפעל ולא במשרות הציבוריות שאנחנו מממנים, אבל לא נהנים. ובכלל – באנו להביא דם חדש למושב, לפי הזמנת "המשפחה", ונשארנו זרים בעיניהם ובעיני עצמנו...
מי הוא הצד השני של המטבע?
יוסי וייצמן, ברנס דויד, שמעון תורג'מן, יהודה גלעדי, אריה רגולר, בן שטרית, הרצל זוארץ – גברים צעירים, נשואים פלוס, שאינם נמנים עם "המשפחה", ומשפחות עמירם חתן וזמיר חתן (מן "המשפחה"...).
"שפע, דירות מסודרות, שמחת חיים? כל זה אצלם. לבתים שלנו לא הביאו. המשפחה סוגרת על אורח. 'מלאימה' אותו, כאילו לא היינו קיימים. אפילו לא מזכירים אותנו. ואנחנו יושבים כאן כבר חמש שנים. חמש שנים מחייו של אדם בן עשרים וחמש, זה חמישית מחייו. זה כל חייו הבוגרים.
"מה פתאום נזכרתם עכשיו? וכאשר נצטרפתם למושב, לא ידעתם שהוא מושב משפחתי?
"זה היה מושב בתחילתו. כמה משפחות ישבו שם? עשרים? גם כיום למעשה אין יותר משפחות."
"יש שלושים-ושתיים," הודעתי להם.
"סיפורים..." אמרו "הזרים". משקים – לא משפחות. משפחה אחת מחזיקה בשניים-שלושה משקים. אחות אחת מחזיקה שישה לולים."
טלפון בבוקר
השיחה עם "הצד השני של המטבע" מתנהלת בתנאים לא רגילים. בשעה שבע בבוקר, צילצל הטלפון בביתי וקול הודיע לי: "הגענו. אנחנו כאן."
"מי?"
"אנשי שתולה שלא מן 'המשפחה' המלכותית...
"איפה אתם?"
"בבניין תנועת המושבים. בליאונרדו דה-וינצ'י. עושים שביתה. לא נזוז מפה. יושבים עם הנשים והילדים."
אם הגיעו לתל אביב בשעה שבע וכבר הספיקו לצלצל, כנראה שהיו בדרך כל הלילה. עד שארזו, עד שאספו את הילדים, עד שנטלטלו בדרך ועד שתפסו "שביתה" במבצר הבטון של התנועה ההתיישבותית.
הבחורים והבחורות והילדים, לא עשו רושם גדול. הגיעו העירה עם כל מיטען המרירות. הדביקו שלטים על הזגוגיות המעושנות של מבצר החקלאות, צעקו, (קצת), בכו (הרבה). אנשים עברו בחוץ, נחפזים לעבודה, איש איש בדרכו, טרוד בבעיותיו הוא... גם בבניין עצמו ראו כבר דברים כאלה, ונתגברו על בעיות קשות מבעיות אנשי שתולה הנספחים. הם מבינים – נכון. הם יודעים, שקשה לקומץ. כבר באו ודיברו, טענו טענותיהם, ויש ביניהן טענות לגיטימיות – אבל כדי למצוא פתרון, צריך לחשוב, לחקור, ובשביל לחשוב, צריך אנשים שיעשו זאת. ובכן – מינו ועדה של שלושה מקצוענים ומנהיגים בתנועת המושבים, והם יחקרו ויסיקו מסקנות וימליצו המלצות, ונראה מה ניתן לעשות וכיצד לגשר – אומר מזכיר תנועת המושבים, מר נחמקין. לכאורה, הכל טוב ויפה, ואפשר לומר שלום לקבוצה הקטנה, ולהוסיף "להתראות בשתולה", אפשר לומר להם: שימעו, חבר'ה, אתם אינכם שייכים למשפחה, הם הרבו ויהיו הרוב. אם אינכם מסוגלים לקבל דרכי חייה ואת המרות שגם המשפחה מקבלת, דרשו שיתנו לכם מקום אחר להתיישב בו.
"והשנים שנתנו כאן?"
"יפצו אתכם."
"גם אם יפצו, לא זזים. אוהבים את המקום. קשורים אליו. ובכלל – מי ישאר בשתולה? אין מספיק אנשים במשפחה בשביל לאייש אותה. אין. ישאירו מושב קטן עם משאבים גדולים. זה צדק? ידאגו למשפחה – לא למקום. זה צדק למדינה? זה ישוב הארץ? ובכלל – מה יש פה לדבר? אנחנו לא רוצים לזוז ולא נזוז."
אנחנו תובעים הפרדה של הענפים המשותפים. חשבונות נפרדים. אדם ישתכר לפי עבודתו, ולא שאני אצטרך לפרנס את הדודות של נתן חובב. אני רוצה לקבל את המשאבים לבד, לא דרך המסננת המשפחתית. אנו דורשים ייצוג הולם את מספרנו הריאלי, את חלקנו הריאלי בהתיישבות הזו. אנחנו דורשים, שיוסיפו עוד אנשים למושב. יש יחידות משקיות. שתולה תוכננה למאה משפחות – שיביאו אותן. על סמך זה הצטרפנו. שלא נהיה מיעוט לנצח, שנוכל לקיים שירותים וחיי חברה נורמליים."
שמונה אחים נטו
"אל תהיו ילדים. הרוב שייך למשפחה, והרוב לא יסכים ליהפך למיעוט. שנית, שתולה מצליחה, ויש חן רב בייחודה. הייחוד של כפר של משפחה אחת, יש בו פלפלת מיוחדת במינה. בני המשפחה מאושרים – למה להרוס יצירה שניתן להתגאות בה ובהישגיה?!"
"מי אמר שבני המשפחה מאושרים? לו היו מאושרים, מה היו עושים בינינו שני בני משפחת חתן, הא?!"
"מי שבע רצון מן היד-החזקה? שמונה אחים השתלטו בכפר. יותר נכון – אח אחד שליט, ושבעה אחרים עושי דברו. בבקשה, ממוש, איך חיים כל האחים על שתי משכורות: אחת של הכלל, במשרה; השנייה מהכנסה מן המשק, ולעתים שלוש משרות...
לולא היו עשר משפחות שאינן שייכות "למשפחה" – שישברו להם את הראש. שיעשו ככל העולה על רוחם, אם רוצים בכך. רוצים שדודה פלונית הזקנה תתקיים, ורוצים לעבוד בשבילה – יערב להם. אבל מדוע אני חייב לפרנס את הדודה של נתן חובב? ולא דודה אחת, הרבה דודים ודודות, זקנים, שכבר אינם מעבדים את משקיהם, והם נהנים ממשאבים לאומיים, כי שתולה פורחת לא רק בגלל הישגיה היא. אין משאבים לאומיים ששתולה לא מצאה את הדרך ליהנות מהם, לחייב בהם את כלל הכפר, אך להעניק את ההטבות לבני המשפחה הקרובה בלבד – אומר יוסי וייצמן – לנתן חובב יש משפחה של חמישה-עשר אחים ואחיות – ברוטו. מאב אחד, אבל משתי אימהות. כל המשרות הציבוריות, שמשתלם בעדם שכר חודשי, וכל ההטבות הסוציאליות, מאוישות על ידי האחים "נטו", אחים מאותה אם. גם במפעל שלטת המשפחה. ויוצא – שללא בן-משפחה אין מקום לקידום, לא מבחינה מורלית ולא מבחינה חומרית ולא מקצועית. ואם יביע דעה, ינתקו אותו מכל הטבה, מכל מיכסה. ושותקים. נושאים בעול וחורקים שן ושותקים. וכותבים מכתבים לרשויות. למי כבר לא כתבו ולמי לא פנו? ומוחים. ומבטיחים ועדות. ומוציאים מסקנות, שאיש אינו לומד אותן.
משק עם שישה לולים
במפעל, אין "הבעלים" יכולים להמשיך לעבוד, כי בשעה שהמפעל שייך לכפר, אתה מרגיש בו יותר גרוע ממשרת. עין המשפחה פקוחה עליך. בן-משפחה צודק תמיד, אם יש ויכוח כל שהוא בענייני עבודה. אתה לעולם לא תזכה לקידום. מי שלמד אצלך. הנה אני עובד בעיבוד שבבי שתיים-עשרה שנים, וכיום מנהל מחלקה במפעל שעשה את הריפורמה, בנהריה. ביום שעזבתי את העבודה במפעל, בתמורה ל-35 לירות ביום, נתקבלתי במפעל פרטי בתמורה ל-85 לירות ליום. וכיום, כמובן יותר... אבל אני הייתי מבכר לעבוד במפעל של הכפר, סמוך לבית, לדאוג לקידומו, אפילו בתשלום הרבה יותר נמוך – אלא שאיני מסוגל לקבל מרות של אדם, שכל כישוריו הם קשריו המשפחתיים... אם לא אח, אז לפחות גיס, בן-דוד...
כך אומר לולו בן-שטרית. כך מספרים גם האחרים. מסתבר, שרוב הגברים עבדו במפעל, עבדו שנה, שנתיים, ניסו להעלים עין, להשלים עם עובדות החיים, שקשר-דם חזק מכולם והם "עובדים אצל משפחת חתן" – אבל בסופו של דבר, המרירות גברה והם עזבו והם נוסעים למרחקים. כדי להביא את פרנסתם הביתה.
"למשל אני" אומר גלעד יהודה. "אני נכה צה"ל מהמלחמה האחרונה. עדיין בטיפול רפואי. נשאתי אישה שהיא אחות במקצועה. באה והצטרפה אלי בשתולה. ביקשתי מנתן, שיעסיקו את אשתי כאחות בכפר. היא בעלת ניסיון, עבדה בבית חולים רמב"ם, וגם עשתה שנה אחת כאחות. מכירה את המקום ואת התושבים ואת הבעיות. אמר לי נתן, למה לך שאשתך תעבוד, יש לך את משרד הביטחון. אין סיכויים. כי אחת מבנות המשפחה לומדת את מקצוע האחות, ובשובה – היא תקבל את המשרה. אנחנו זוג צעיר, שרוצה לבנות את עצמו, ואשתי זכאית לעבוד במקצועה שהיא אוהבת אותו. נוסף לכך – העבודה היא לה כורח. איבדה אח במלחמה, היא מוכרחה להעסיק את עצמה..."
שישאר בתוך המשפחה
מה יש לדבר – אומר עמירם חתן – הרי אני מן המשפחה, אני אח חורג, לא זוכה למשרה ציבורית... אנחנו חיים בארץ חופשית, דמוקרטית, ואפילו לולא היה קיפוח, מותר לשאוף לחופש ביטוי, למחשבה עצמית. אפילו נתן חובב צודק תמיד וחכם מכולם – מותר לאדם לנסות אפילו לשגות. לא יכולים לחיות כל החיים על מותר להביע דעה. אנחנו נישאר כאן, עד שיוחלט על פירוק ענפים משותפים, על פירוק האגודה, על החזרת שתולה למסגרת התיישבותית ההולמת את חוקיה ונוהליה – מוסיף יוסי וייצמן הג'ינג'י.
"אני לא רציתי לשפוך הכל החוצה מיד. ניסיתי לגלות הכל במסגרת המשפחתית. שיישאר במשפחה... אספתי נתונים על כל מיני שחיתויות. הבאתי אישורים שחור על גבי לבן. אמרו – שתוק. אנחנו אוכלים אחד מן השני. ראיתי, שבמסגרת המשפחה לא יזוז דבר. פנינו לוועדת ברית פיקוח. כבר מונו חמש ועדות. אז מה היה? אם לא יכולים בדרך תרבותית, נלך בדרך האלימות" – אומר יוסי וייצמן, והאלימות מתבטאת במחאה, בבכי, בחיוך מבויש, בקריאה לפרוזדורים והטחת ראש בגושי הבטון והבטחה חגיגית, שהוועדה תשב ותדון ותוציא מסקנות...
המשפחות, הגברים, הנשים והילדים, אספו עם ערב את מטלטליהן. כמעט שלא נגעו באוכל שבושל מראש והביאו עמהם. מישהו הלך להזעיק את הרדיו שלא בא. מישהו אחר את הטלוויזיה. הנה באנו כל הדרך הזו – ומה יצא? יושבים בפרוזדור, בקומה הרביעית, לפני דלתו של נחמקין, ושופכים את הלב, אחד לפני השני...
את זה יכלו לעשות בשתולה...
סיפורו של ילד
הלכתי משם בכאב לב, על שקילקלו לי את האגדה היפה על שתולה על פלגי מים. הלכתי לשם וכאב לי, שאיכשהו אי-אפשר למצוא פתרון, ולהשאיר את הניסיון היפה הזה של משפחה אחת בכל הישוב, למרות כל ההשגות, כיוון שאין היכן לשכן את הצעירים שלנו, "הזרים".
"לא רק 'זרים' הם קוראים לנו. בוויכוח, אתה מיד מרוקאי מלוכלך. הפגז אינו עושה חשבון איפה הוא נוחת. לחיות ככה, בלא שלום בפנים, על גבול ללא שלום..."
"אתה אוהב את שתולה?" שאלתי ילד כבן עשר, שכל פניו היו עיניים גדולות וכחולות.
"לא טוב לי שם."
"למה לא טוב?"
"כי הם מחרימים אותי," אמר ארנון כחול-העיניים. "לא רוצים לשחק איתי, אומרים לאחרים, אל תשחקו איתו. וכאשר יצאנו לטיול למעיין-חרוד, אז הייתי מוכרח לבכות. הבן של נתן אמר לכולם, לבני דודים שלו, לדודים שלו, אל תשחקו איתו. מי שידבר איתו, יהיה מוחרם. ניסיתי פה, ניסיתי שם. אף אחד לא ענה לי. היה לי עצוב נורא. בערב הצלחתי להשפיע על ילד אחד, שידבר איתי, ויבוא לישון איתי באוהל שלי. אז בא ואמר עופר: צא מפה! אף אחד לא ישן איתו. ונשארתי לבד באוהל. כולם עם חברים, שניים-שלושה באוהל, ושמח, ואני לבד כל הלילה. פחדתי מהחושך, פחדתי בלי חברים...
"אמרתי לו, למה אתה עושה את זה? מה אכפת לך?"
"אמר לי: 'ככה אני רוצה. ואין לך רשות לדבר. המושב הוא של אבא שלי'..."