30.12.77
ראיון עם יעקב מרידור

"גבול פה, נסיגה שם, אוטונומיה בגדה – אלה אינם מדאיגים. מה שמדאיג, מה שחשוב – הוא משך השלום. תשומת הלב המרבית חייבת עתה להינתן לעשיית שלום כזה שתהא בו ערבות בעצמו. שיהיה כדאי, שיהיה חיוני, שלא אפשר יהיה בלעדי השלום. שהוא יהא רב שנים, דור, שני דורות, שלושה – לפחות. על נצח אין מדברים. הוא קיים בעיקר בתנ"ך…"

כך אומר יעקב מרידור, ידידו ויד ימינו של בגין משך שנים רבות, ואחד ממייסדיה של תנועת חירות ומעמודי התווך שלה; מי שהיה מפקד האצ"ל ופינה מקומו לבגין; מי שהיה מבוקש שנים רבות על ידי הבריטים, נתפס והוגלה לקניה, מי שהיה חבר כנסת מטעם חירות ומי שהינו אחד המוחות הפינאנסיים המבריקים בעולם, שהקים את צי אניות התובלה מן הגדולים בעולם; מי שעמד מאחורי מבצע אניות שרבורג; מי שהביא באניותיו יותר נשק בימי מלחמת יום הכיפורים, מאשר הרכבת האווירית של ארה"ב; מי שלא קיבל על עצמו עכשיו תפקיד, משום ששיקום חברתו הבין-לאומית (שסבלה מקנוניה של החרם הערבי) אינו מאפשר לו זאת; ומי שמאז המהפך אינו מסוגל לנתק את עצמו מן הבית, אף כי עסקיו מחייבים אותו לשבת בארה"ב ובאירופה, ומרבה לשבת כאן לפני הטלוויזיה, מרותק כמהופנט.–  

"ומצאת 'רצפט' לכך?" – משיבה אני בשאלה בחצי לצון. בחצי לצון – כיוון שעם מרידור אי אפשר להתלוצץ. תכניות, חלומות ופאנטזיות ידעו אצל האיש הזה הגשמה. הוא אדם היודע לתרגם חלומות לשפת המציאות הכלכלית. האידאל שלו הוא מדינת ישראל ובטחון מדינת ישראל – את החלומות הקשורים בהבטחתם של אלה הוא יודע לתכנן בשפת המציאות. כך, למשל, תיכנון את אספקת הבשר למדינת ישראל כאשר תקום – בשבתו בשבי בקניה – וקמה אינקודה; כך הפנה עכשיו את מרצו להקמת חווה ענקית באוסטרליה לגידול בקר המסוגלת לספק חלק ניכר מצריכת הבשר של מדינת ישראל, ואת צי אניות הקירור להובלת פרי מישראל ואספקה אליה, והוא הרי סיפק לישראל במשך שנים רבות מאוד את דגי הבקאלה… 

מדוע מעוניינת בריה"מ במלחמות?

"בפירוש מצאתי. ולא רק מצאתי, אלא אני מבקש להציע אותה. אני מעונין שתגיע לתשומת לבו של מנחם בגין בשלב זה של עשיית השלום הפוליטי, המוכרח ללכת שלוב זרוע עם תכנית כלכלית לשיקום המזרח התיכון. אני מדבר על תכנית מרשאל מורחבת למזרח התיכון דוגמת תכנית מרשאל ששיקמה את אירופה מהריסותיה.

"רק תכנית מרשאל מורחבת כזו תבטיח שלום בר-קיימא. כמו שגבולות ארוכים אינם יכולים למנוע מלחמה, כך גבולות קצרים, הנתמכים בתכנית כלכלית שמדינות האזור נהנות ממנה – מסוגלים למנוע מלחמה.

"כדי להגיע לתכניתי אני חייב בהקדמה קצרה" אומר מרידור "ובכן"...

"בישראל ובארצות ערב ואולי אף בארה"ב – אין ערנות מספקת לעובדה שכחמישה עשר אחוז מן התוצר הלאומי הגלמי של בריה"מ הם בתעשית הנשק, אשר מצאה לגרוטאותיה שוק נאות במזרח התיכון. סוריה, עיראק, לוב, אלג'יריה, מצרים, והמדינה הפלשתינית בעורפה של ישראל – אם תקום מדינה כזו – הם צרכנים אידאליים. כל מלחמה באזור הזה מזרימה לבריה"מ כעשרה מיליארדים דולר!

"ניקח לדוגמא את יום הכיפורים. באותו יום ממש שהפליגו אניות מלאות נשק ותחמושת לסוריה וערב הסעודית, הקציבו הארצות מפיקות הנפט מיליארד וחצי דולר לסוריה ומצרים, וכספים נוספים לירדן, וכל סכומי הענק הללו הלכו ישר לבריה"מ. נוסיף על כך את העליה במחירי הנפט (כתוצאה מן המלחמה האחרונה) – והרי "ביזנס" נחמד מאוד.

"ידוע וברור כשמש שלבריה"מ יש אינטרס כלכלי מובהק בחידוש המלחמה אחת לכמה שנים. מלחמה באזורנו היא שוק פאנטאסטי למוצרי המשחית, שוק שמתחדש: אלפי טנקים שיושמדו, מטוסים שיופלו, תותחים שיצאו מכלל שימוש. יש על כן ענין ישיר לרוסים שצה"ל יידע להשיב מלחמה שערה.

"את כלי המשחית הם מוכרים בכסף טוב. תמורת פטרודולרים שהעולם הקומוניסטי זקוק להם. בדרך זו, בדרך המלחמה, מממן העולם החופשי את אויבו בנפש..."

"האינטרס הכלכלי של בריה"מ הוא כל כך מובהק, שהוא כשלעצמו יהווה מכשול מתמשך לשלום. צריך להבין כי מלחמה היא תרגיל בקידום מכירות. אתה יוצר לעצמך שוק, מחנך צרכן, מביא אותו למצב שלא יוכל בלעדיך."

"צריך להיות ער לעובדה, שאם יבוא השלום בין ישראל לשכנותיה – מסלול המכירות הזה ייפסק. על כן יעשו הרוסים הכל, כל שביכולתם, כדי לא לאבד את השוק הזה. יעשו הכל כדי לחרחר ריב, כדי לחדש את המתח ולקדם את המלחמות בינינו, ולכן אם השלום לא יחדור לכל בית, אם לא ישב לשולחנה של כל משפחה, אם לא ירד מן הדרג המדיני – ויהי כדבש על כל חך, ספק רב הוא אם יהיה בר קיימא!" לכל המדינות – יהיה כדאי"

כדי להבטיח שהשלום יהא בר קיימא ויתמיד שנים רבות", מפרט מרידור, "צריך לדאוג לכך שבד בבד עם חתימת הסכם פוליטי ייעשה עוד הסכם – כלכלי. לא רק בין מדינת ישראל ומצרים. אני מדבר על תכנית מרשאל מורחבת למזרח התיכון. ותכנית מרשאל מורחבת למזרח התיכון אינה בשמיים. היא אינטרס של העולם החופשי, והיא בהישג ידו. היא עסקה הכרחית וכדאית מאין כמותה.

"לדעתי צריך שהתכנית תכלול קרן של כחמישה עשר מיליארד דולר לשנה, למשך עשר שנים. כל מדינה אשר תחתום על הסכם שלום במזרח התיכון תהא רשאית וזכאית ליהנות מן הקרן. קרן זו תדאג למימון פרוייקטים כלכליים לאומיים, מדעיים, תברואתיים, תרבותיים – דוגמת תכנית מרשאל לאירופה. היא תביא תיעוש וקידמה. לארצות המזרח התיכון יהיה מה לאבד אם לא תצטרפנה לתכנית השלום הפוליטית והכלכלית הזו. השלום לא יהא רק סיסמא, לא יהיה יפה רק לנפש. הוא יהיה יפה לגוף, יהא פרס בצידו: תעסוקה, העלאת רמת החיים.

"אם התכנית תתקבל, הרי שניתן יהיה להפנות חלק מן הכספים המוזרמים עכשיו למירוץ הזיון – למשימות שלום. במקום טנק – טרקטור… 

"מי שצריכה להיות תורמת ראשונה לתכנית כזו היא ארה"ב. עליה לתת שליש, השוק המשותף יתן שליש, והחלק השלישי ימומן על ידי קנדה, אוסטרליה, ארצות סקנדינביה וכו'. לכל אחד מגושי מדינות אלה אינטרס מובהק להיות בין המשתתפים. בסופו של דבר לא תעלה להן ההשתתפות במאומה: העזרה תחזור אליהם, בחינת שלח לחמך…

"צריך להבין, שלמדינות המתועשות יש חשש כבד מפני מלחמה נוספת במזרח התיכון, שאינה רק אסון לאזורנו. כל אחת מארצות העולם החופשי טרם התאוששה מן המלחמה האחרונה ומן הנזק שזו גרמה להן, מן האסונות הכלכליים שנבעו ממנה ומן המשבר שהעולם החופשי טרם חזר לעצמו והוא חי תחת איום מתמיד של חמישה עשר מיליון מובטלים, שגם הם תולדה של מלחמת יום הכיפורים ומשבר האנרגיה.

"חמישה עשר מיליון מובטלים הם כמורסה זבה דם בגופה של אירופה. אבל דווקא היא, אותה מורסה, אותם חמישה עשר מיליון נפש מובטלים שצריכים לפרנסם בתכנית סעד – הם גם מקור המימון. הכספים שצריכים ללכת לתשלום אבטלה – ישולמו בעבור עבודה. במקום שמדינה תשלם דמי אבטלה – היא תשלם שכר עבודה… תכנית מרשאל אינה מספקת למדינות שהיא תומכת בהן כספים – היא מספקת להם אמצעי ייצור – היא מספקת תשתית לתיעוש, בתי חרושת, מכונות אגראריות, תעשיה עתירת מדע. תכנית מרשאל לא שיקמה את כלכלת העולם. היא נתנה לתורמים לא פחות מאשר לנתמכים…

אף מדינה אינה נותנת מה שאין לה

היא נותנת על פי הרוב מה שמיותר אצלה. כך, למשל, איני חושב שאוסטרליה תתרושש אם תספק למצרים מיליון ראש בקר בשנה במשך עשר שנים; אוסטרליה סובלת כיום מעודף בקר; ויש לה בעיות כיצד להיפטר ממנו.

"יש ארצות שתספקנה חיטה, יש שתספקנה כותנה, יש שתספקנה מכונות. למעשה, השלום המתדפק על שערי המזרח התיכון הוא שעת רצון, שעת כושר למדינות המפותחות. הארצות המתועשות אינן יכולות להוציא את כלכלתן מהבוץ ולהקטין את מספר המובטלים. אך תכנית מרשאל למזרח התיכון תצמצם בממדים ניכרים את מספר מחוסרי העבודה המאיימים עליהן ובתוכן.

"אל תכנית הסיוע של הממשלות תתוסף תכנית מקבילה של ההון הפרטי. וגם הוא לא ייצא מופסד… יוזרמו השקעות לאזורנו על בסיס מסחרי, בערבויות ממשלתיות, בשלושים מיליארד דולר לשנה, במשך עשר שנים, אנחנו מצעידים את גלגלי הכלכלה העולמית לגידול נורמאלי של 6-4 אחוזים של התוצר הלאומי. זו אינה תכנית המטפסת לשמיים. היא כאן על פני האדמה…".– 

ולמה אתה סבור שההון הפרטי ילך לתכנית כזו?

"משום שזה יהא כדאי. ומשום שאת השליש הראשון יתן ההון היהודי. הוא יטול אותו על עצמו".– 

כיצד תחולק הקרן?

גם על כך חשב מרידור. ראשית – מן הקרן תוכל ליהנות רק מדינה אשר תחתום על הסכם השלום. חתימת הסכם שלום תזכה אותה בשותפות בקרן. ההשתתפות – לפי מספר האוכלוסין ולפי הנצרכות. אין כל ספק שמצרים תהיה נהנית עיקרית משום כך. כחמישה מיליארדים דולר ילכו, אפוא, לביסוסה הכלכלי והתרבותי. מרידור רואה בהערכה גסה את ישראל, ירדן וסוריה כשוות לצרכים. כל אחת תקבל כשני מיליארד וחצי דולר לשנה.

מתוך שני מיליארדים וחצי דולר שתקבלנה ארצות אלה, יוקדש חצי מיליארד (חלק חמישי) לשיקום הפליטים שבגבולותיהן – ליצירת מגורי קבע, יצירת מקומות עבודה, הכשרה, חינוך וכד'.

"שמעי", אומר מרידור, "אף מדינה נצרכת לא תוכל לוותר על הסיכוי שיש בתיעוש ובפיתוח כלכלי ותרבותי. עשר שנים בלי מלחמה, עם תכניות פיתוח – יכניסו את המזרח התיכון למטרות כלכליות ארוכות טווח שיחייבו שנות שלום נוספות. רמת החיים תעלה, חדוות החיים תגבר, הצרכים יתרבו, תור הזהב ישוב לעריסת התרבות. וזה בידינו. בנו תלוי הדבר".

מדוע לא הלך מרידור לבגין

"כי לכל דבר עת, ועת לכל דבר. העתוי במקרה זה חשוב. זה חייב להתרחש עכשיו. דווקא עכשיו. בצורה מקבילה למלאכת המחשבת של השכנת השלום. לאחר ש'יפרוץ השלום', כמו שאומרים, כל אחד יקבל אותו כמובן מאליו. כאוויר לנשימה שיש בו גם חיידקים. ומי שהעתות יהיו בידיו, מי שלא ימצא את עצמו טרוד במלאכת המחשבת הזו ויהיה פנוי למרירות.

"אני בא ומדבר על העתוי היום, לפני שנולד ההסכם, כשאנו עדיין הרים אותו. היום יכולים שני אדריכלינו, שני המנהיגים הדגולים בגין וסאדאת, להשיג הכל. הם מסוגלים להשיג כיום כל התחייבות מן העולם, שפתח לבו ואזנו כרויה. היום הם יכולים להשיג את הערבות לתכנית מרשאל מורחבת מן העולם החופשי. כל מדינה מתועשת תראה לעצמה זכות להשתתף בה, לדעתי".

תהא זו כעין מתנה של העולם החופשי לגבולות השלום. לדעתו של מרידור, אין כל ספק שבתי הקונגרס, הפרלמנטים – יאשרו ויברכו. הפרסטיז'ה של שני המנהיגים שעלו על דרך השלום היא ערובה שפניותיהם תושבנה לא ריקם, והתועלת שתצמח לעולם החופשי מנתינה זו נהירה לכל בר דעת.– למה, מר מרידור – שאלתי 

– למה אינך מציע את התכנית למר בגין, ידידך כאח לך? הרי אין דבר פשוט מזה.

מחייך מרידור בטוב לב. "נניח שהייתי מעז להגיע ולהטרידו בתכניתי, ואני משער שהיה יוצר לעצמו פנאי לשיחה – אבל גם אז אני חושב שמוטב להביאה לפני שני המנהיגים גם יחד. במשותף. ואני מציע אותה לא כיעקב מרידור שהיה סגן מפקד האצ"ל, ולא כידידו של ראש ממשלת ישראל – אלא כיעקב מרידור שעבר שלושה ג'ונגלים בחייו: את הג'ונגל האמיתי, האפריקני, כולל מצרים; את הג'ונגל הפוליטי – בישראל; ואת הג'ונגל של ה'ביג ביזנס' הבין-לאומי. אולי אני מן הבודדים שיכול להתפאר או להצטער שעשה הכרה אינטימית עם כל השלושה...