11.7.69
עד שלא בא לו פרסום עולמי ועמו הממון, לא ידע שהוא חולה ב"חנותופוביה" – פחד חנויות. בימים "הטובים" ההם כשכיסיו היו מלאים חורים בלבד, היה נעצר לעתים לפני חלונות הראווה וחומד. חומד דברי מאפה, חומד מלבושים חדשים, חומד ספרים בכריכות מבריקות, חומד בדים וצבעים, חומד פירות ופרחים...
אבל מאז קרה לו הנס, ומישהו גילה את ציוריו היהודיים מאוד והעולם החליט שאלה הם פניני אמנות, ופנינים כידוע יקרות מאוד – תפס שהוא אינו מסוגל לעבור את המפתן המבדיל בין הרחוב למאוויים המוחשיים. אפילו לחמוד חדל. צרכים יום-יומיים היו מעבירים בו צמרמורת. לא הדברים עצמם, אלא, המחשבה שיהא עליו להיכנס לחנות, לחכות עד שהמוכר או המוכרת יתפנו, לפנות אליהם בקול מנומס-מלאכותי, לברור, למדוד, לאמוד, להחליט...
נוטל אדם שטרות אחדים בידיו וכבר רובץ עליו עול החלטה. מותר לו לפתוח בשיחה עם אנשים שכלל אינו מכיר אותם ואולי גם אין לו כל כך חפץ להכירם. מותר לבלבל מוחה של עלמה צעירה לא אכפתית ולקבל ממנה חיוכים, או להכניס בסודי סודותיך רוקח נרגן ואדיש.
על כן כמעט שלא שונו חייו, ליתר דיוק, כמעט שלא שונה מראהו ולא צרכיו מאז "קרה לו הפרסום." לולא אשתו, היה ממשיך להלך בנעליים שסולייתם כף הרגל. ייתכן שהיה מגיע אפילו לרעב, ובלבד שלא יהא עליו לעבור את המפתן, לומר "בוקר טוב", ולקבל בחזרה "בוקר טוב" ממי ששולם לו לומר כן. לעמוד כפתי לפני דוכן, לשכוח לשם מה בא ולצאת בלא כלום, או עם חפץ שכלל אין חפץ בו.
הנה, היום למשל, זכר במורא, יהא עליו להיכנס לחנות שמוכרים בה, מה שקוראים, תכשיטים. יערכו לפניו כל מיני קשקושים נוצצים שהעולם הסכים שהם יפים לתִתם לנשים יפות. ודאי ימכרו לו איזה פח צבוע עם זכוכית צבעונית, כי מיד יראו עם מי יש להם עסק. ואחר כך תאמר ליליה, "כמה אני מודה לך, יקירי, על עצם הזכירה." ולא תענוד את הסיכה אפילו פעם אחת. אבל איך עוד ניתן להביע הערצה לאישה?
יש המון דרכים נפלאות לאנשים שאין להם כסף. לעשיר – רק דרך אחת: זהב – נאנח אנקה עמוקה, שהעירה את זוגתו מתנומתה.
"מה קרה, ראובן?" שאלה לתוך האפלולית.
בחוץ היה כבר בוקר. יכול היה, אפוא, לקום מזמן. להתגלח, ללבוש חליפה ישנה אבל הגונה שקיבל מאיזה ידיד שמידות גופו כמידותיו, ולצעוד על מדרכות ציריך. אף פעם לא היה בציריך. והערב יסעו אל ההרים, ותכשיטים קונים בעיר, כידוע.
כשהגיעו אל העיר במטוס הגדול, היה כבר חושך. מונית לקחה אותם לבית המלון. שתו מים מן הברז, כי את ארוחתם כבר אכלו במטוס, ושכבו לישון. אשתו היתה עייפה.
אשתו. איך האמין שאך תהיה לו אישה משלו, אישה ששם משפחתה כשם משפחתו – והכול יבוא על מקומו. האמין שהשקט ישכון בלב ואי-המנוחה תישאר בחוץ, נחלת אלה החיים לבדם, נחלת אלה המרימים את שפופרת הטלפון עוד לפני שהרימו את ראשם מן הכר – ומחייגים. לא חשוב למי. העיקר שמעבר לקו יישמע קול. העיקר שישמע את קולו שלו אומר משהו.
ואכן, יש אישה. הרבה אישה. אך יש גם אי-מנוחה – הרבה אי-מנוחה. אולי זאת משום שיותר מאשר נשא את אשתו כי רצה בה, נשא אותה כי לא היה יכול עוד לשאת את הבדידות; את אי-המנוחה – ליתר דיוק.
עכשיו הוא תקוע עם אישה זו כבר עשרים שנה. ככה זה. השנים רצות וגומאות את החיים. ובהמולת חיי היום-יום הנשואים כבר לא חושבים מחשבות של סיכום. ככה זה. אבל כשיוצאים לחופש, ובייחוד כשנוסעים חוּצה לארץ, בא "מבקר הנשמה" ואומר: "חבר, פתח את הספרים שלך. צריך לערוך מאזן. חובה לעשות מאזן. שנת הכזבים הסתיימה."
*
כשעמדו ליד דלפק הדוכנים בשדה התעופה – עדיין לא תפס שהוא באמת נוסע. שהנה בעוד דקה-דקתיים יעלה על מטוס וזה ינתק את הקשר שבין רגליו ואדמה זו. השוטר כבר החתים את הדרכונים, המעיל העליון קופל יפה והתנדנד על זרועו ואשתו נטלה מידו השנייה את המזוודה שלה, ונשאה אותה לפניה כאילו היתה עשויה זכוכית עדינה. כבר היו פונות פניו אל דלת היציאה כמו נשאב החוצה, כשעיניו פנו לאחור וראו אותה. ראו אותה נכנסת. העיניים הגדולות שלה שיודעות לצחוק אפילו מבעד לדמעות, היו מכוסות במשקפיים כהים ועגולים, כלא-רואות. פניה חיפשו אותו. חיוורות מאוד היו הפנים, חרֵדות שמא כבר נסע.
רצה לפנות לאחור ולרוץ אליה, ליטול את ידה בתוך ידו. אך במקומה נטל את המזוודה הקטנה של אשתו. אפילו עיניו לא העזו לרוץ אליה. כמו נידונות למאסר עולם שמרו בהכנעה על המזוודה, התיק, המעיל, הדרכונים ועל כל הדרכים המובילות לחיים מכובדים ששולם בעבורם מס רכוש חברתי.
איך לא אמרה אפילו מילה אחת כשבוקר אחד מהבקרים הגנובים שלהם סיפר לה שהוא נוסע. רק הביטה בו בעיניים הגדולות הללו שיודעות לצחוק אפילו מבעד לדמעות. אמנם אף פעם לא הבטיח לה שיסעו יחדיו. אבל ליליה סברה כך. ולא רק היא. היה איכשהו מובן ביניהם שפעם, כאשר יסע רחוק מן הבית, אל מקום שם לא מכירים את אשתו הרשומה במשרד ספרי הקניין של החברה, יהיה חודש אחד מתוך מאות החודשים שהם מכירים – שלהם. חודש תמים שיש בו גם ימים וגם לילות, גם בקרים וגם שעות צהריים. ושעה של שתיית תה, וקולנוע, וארוחת ערבית, וטיול של "פרימדונה" וכל אותם פרקים קטנים ושעות קטנות בטלות, שהן כה יקרות, כשהן אסורות.
הוא אפילו לא אמר לה: "אל תצטערי, יקירה. גם אני רציתי להיות איתך, האמיני לי. אבל יצא כך..."
האם רצה להיות איתה? לרצות רצה, אך לנסוע נוסעים עם האישה.
"החודש יעבור חיש מהר. תראי" – זאת אמר לה.
מה תעשה כל אותו חודש? על כך לא חשב כלל. גבר הוא. חשב רק שבוודאי היה יותר יפה לו שאל קולה של ליליה: "ראובן, מה קרה?"
לא. היא לא היתה שואלת כך. היא היתה מושיטה יד ארוכה ורזה, לוטפת ראשו ולוחשת: "כן, יקירי."
ליליה היקרה. אני רואה שאת איתי. רק אקום, אגש לחנות תכשיטים, ליפה בחנויות, ואקנה לך סיכת זהב כולה יהלומים. לא חשוב המחיר, יהלומים, אומרים, הם הידידים הטובים ביותר של עלמה. טיול שוכחים. יהלומים נשארים. כך אומרים... דיבר אל עצמו בלא קול. אפילו לולא נמצאה אשתו במיטה השנייה, לא היה מסוגל להשמיע הגה, אף כי נהג לדבר אל עצמו הרבה, כי בגרונו עמד מחנק כאילו קפץ לשם הלב והלם בעורקים ולחץ על נימי הקול. ה"חנותופוביה" שלו. המחלה המוזרה שבגללה בעצם, נסע. הרופא כינה אותה בשם "לב עצבני" ופקד לארוז את החפצים ולנסוע למקום של יער והרים ואוויר פסגות קריר, אל המנוחה הגמורה, לשווייץ.
*
תרופות כאלה לעולם אין "רושמים" לאלה שאין להם מצלצלין. אך מגיע האדם אל הנחלה, מגיע אל המחלה. איך היה יודע שלבו הולם ועובר לשכון בגרון, לולא היה הכסף בידו ולולא נזקק להיכנס לחנויות ולעבור את מפתנן
אשתו אמרה שהוא סתם משוגע. יותר מזאת, שהוא קמצן חולני ותו לא. אמריקנית היא. נולדה בתוך כולבו ענקי שה"שופינג" היא תפילת שחרית ונעילה. שהיצע וביקוש עטופים בצלופן הם יצר החיים עצמו. הכיצד תבין לסלידתו של אדם החי בתוך עברו, בתוך עצמו, שהסתפקות במועט משחררת אותו מכל תלות. היא אוהבת חנויות גדולות, ענקיות. היא אוהבת את התצוגה הססגונית בחלונות הראווה ועל הדוכנים. היא אוהבת את האנשים הנדחקים שעיניהם חומדות וידיהם ממשמשות. היא אוהבת את המדרגות הנוסעות ישר אל הרכבת התחתית. את שקי הקנייה מנייר הצועדים בתהלוכה בלתי גמורה ברחובות ניו יורק, מקושטות באותיות ענקיות של שמות בתי המסחר. משהו קורה ללבה כשהיא רואה את הנערות הקטנות, שעמלו יום תמים במשרדים, בבתי החרושת, במסעדות, בקְוִויק בָּרים – איך הללו נטרפות להחליף את שכר העמל בפיתויי התעשייה העצומה.
היא כל כך אוהבת את מבצע הקנייה, את כל מה שמסביב לזה, עד שהלכה והשכירה עצמה לעבוד בחנות כל-בו ענקית, אף כי אינה נזקקת לכך. ובגילה, העמידה על רגליים זריזות כלל אינה שִׂמחה...
יפה מכול בעיניה הוא יום השבת, אותו יום שכל העם נוהר בתהלוכה של שיגעון, כדי להחזיר ליצרן את מה שקיבל בעבור עמל של שבוע, כדי שהמעגל ימשיך להסתובב. ובימי ראשון, בהם היא חופשית מעבודה, מה היא עושה? היא רצה לשוק היהודי, לרחוב דילאנסי, ונוברת בין העודפים, הפגימות והשגיאות, בגרוטאות וסתם סמרטוטים שאין יודעים מניִן באו, ומתמסרת בכל לבה למחול השדים הזה ששמו "שופינג."
אפשר היה לחשוב שביתם מלא. אכן, מחסנים שלמים לא היו מסוגלים לאחסן את כל רכישותיה, לוּ הביאה אותם הביתה. ביתם הוא כמעט ריק. כי יותר מאשר היא קונה, היא עוסקת בקניות. לבה אינה מיצר אם חבילה נשכחה ברכבת תחתית. היא מחלקת מתנות למי שרוצה ולמי שלא רוצה. זוכרת ימי הולדת של קרובים ומכרים בני מכרים. אך בעיקר אוהבת לקנות שמלות בחמישה דולרים, באותן חנויות שאסור בהן למדוד. קונים חמש שמלות, משלמים בעבורן דמי משכון כמחירן, לוקחים אותן הביתה, מודדים, עתים לובשים יום-יומיים אחרי כן חוזרים לחנות, מחזירים ארבע ומקבלים בחזרה את הכסף. אחת מחליפים באחרת, ושוב מודדים בבית, ושוב מחליפים. ושוב קונים חמש ושוב מודדים וכך בלי סוף.
אין. אין תענוג גדול יותר לאישה, להרבה נשים בגילה, ממעשה הקנייה.
"ראובן, מה אתה נאנח כל כך?"
היספר לה? כיצד יספר לאשתו על הסיכה שהוא רוצה לקנות לאהובה, ועל כן שאין בכוחו להיכנס לחנות ולעשות זאת...
"ראי – שמע את עצמו אומר פתאום – ראי, המזכירה שלי ביקשה שאקנה בשבילה, שאקנה" – כיעכע וקולו לא נשמע לו. איך לומר לאישה שהמזכירה המסכנה שלו ביקשה שיקנה סיכת יהלומים... "המזכירה שלי ביקשה שאקנה בשבילה... שעון זהב. שעון שווייצי טוב שאפשר לקנותו כאן בחצי המחיר. בלי מכס. היא מזכירה טובה. נאמנה כזו. הייתי רוצה לעשות לה את השירות. היא אמרה שתחזיר את מחירו. כל פרוטה תחזיר בשמחה. מה אני מבין בשעונֵי אישה. מה אני מבין בשעונים בכלל..."
"אתה רוצה שאני אלך לקנות?..."
"כן, כן. אודה לך מאוד. מאוד מאוד."
נהיה שקט. חריץ אור שנכנס לחדר דרך "מפגש" הווילונות בא ונח על פניה. והם רטטו – הפנים. האם ידעה אשתו את האמת, האם ידעה על הבקרים הגנובים בקצה העיר?
אי-שם במרחק השנים, זכר, ידעה. והיתה אפילו אחוזת אותה היסטריה של אישה נבגדת. הוא בטוח שידעה. כי לפתע התלהטה האישה שלו ותבעה אהבה. הקנאה, שהיא ארוכת ימים הרבה יותר מן האהבה, הקנאה שבכוחה להחזיר לחיים אהבות מתות, שלחה את משרתה הנאמן, את הספק, והוא הפריח בה עוצמה ויופי חדש ותשוקות רדומות. לוּ באה אז וצעקה, לו קמה ורבה את ריבה – היתה אולי היום ליליה אשתו, ואשתו היתה גרושתו. אך היא לא אמרה מילה, והיתה ביניהם רק התשוקה הגדולה שלה שסחפה אותה עמה, שעשתה אותה יותר אישה. יותר אשתו. אחר כך חזר אליה הביטחון, ועמו השיממון, ועמו הוויתור שבהרגל.
חיוך קטן ומשמיץ כזה ריחף על שפתיה, בחריץ האור.
רק לא עכשיו. רק לא היום. זקנים הם כבר, ואין בו כוח לעמוד ולהסביר ולהצטדק, ולבקש סליחה ולהכחיש...
*
"ראובן, צלצל יקירי, שיביאו לנו ארוחת בוקר לחדר. אתרחץ מהר, אתלבש מהר ואספיק לקנות את השעון בשביל המזכירה שלך. כמה היא מוכנה להוציא, המזכירה שלך..."
היא לא קמה מן המיטה. היא קפצה ממנה. ותוך שהיתה מתלבשת, היתה מזמזמת לעצמה. וזה הרגיז אותו מאוד. הסיטה את הווילונות, וממש שרה למראה הרחוב הנקי, היפה, הקפדני. "תענוג לראות כמה נקי כאן. לא כן, יקירי?"
רק ה"יקירי" הסגיר את אשתו. לבד מזאת היתה רגועה. ואולי קצת נרגשת. הרי עמד לפניה יום גדול. טיול בחנויות התכשיטים המפורסמות. ה"יקירי" הזה אמר שהיא יודעת יפה כי לא בשביל המזכירה הוא מבקש לקנות שעון, וכי תמורתו לא תוחזר לעולם. שיש יסוד להאמין שאשתו האוהבת אותו לנצח עומדת לצאת במסע קניות למען האהובה הקטנה שבקצה העיר. אבל, אם תאמר לו שהיא יודעת, הרי תצטרך לקנא. אם תקנא, תצטרך לריב. ואם תריב, שוב לא תוכל לצאת למסע קניות – משאת נפשה.
יש קנאות שהן ארוכות ימים מכל אהבה, אבל יש אהבות שהן חזקות מכל קנאה. והיא אהבה לקנות...