16.7.65
הן עומדות המכוניות הללו, כמו הבובות המפוקפקות ברחוב החלונות באמסטרדם. מפורכסות, מקושטות, מצובעות, מרופדות. הכל כמו שצריך. מוכנות ומזומנות להיות שלך. רוטטות להיות שלך – בתנאי שיהיו לך מצלצלין. ההבדל הבולט בין ההן, היושבות בחלונות, לאלה העומדות בחלונות הראווה שלנו – הוא במחיר ובגיל...
טפוי – אני אומרת לעצמי בעומדי בסוכנות הגדולה לממכר מכוניות חדשות-חדישות, לשם באתי לבקש חלף למכוניתי הישנה. – טפוי, איזה מחשבות נטפלו אליך. זה רק מתוך קנאה. קנאה – כי אין לאל ידך להיכנס פנימה, לשלוף מכיסך פנקס צ'קים שמן, כלומר, דק בצורתו אך שמן ב"כיסוי" שלו, לכתוב באלגנטיות ובלא-איכפתיות המחאה צנועה ולהחליק החוצה בתוך בובה של מכונית. איפה בובה... ארמון נוסע על ארבעה.
לא הייתי מתנגדת שאחת כזו תהיה שלך – אני אומרת לעצמי ותופשת את עיני מלוות זוג שנכנס אותו רגע לחנות. זה היה זוג ישראלי מודרני. כלומר, הוא קשיש, קצת תשוש והרבה לשעבר והיא – צעירונת שברירית, כמעט ילדה. העתיד.
בכך שהיא אינה בתו, אנו חושדים מיד, אנו יודעים היטב שהיא צעירה מבתו או מזו שיכלה להיות בתו, לו היתה לו כזו. ומאוחדים בדעה אנו, כלומר, כל באי החנות, הנמצאים שם. וסקרנים אנו מאוד.
שערה היה צבוע בלונד-פשתן. פניה חיוורות-חיוורות; שפתיה – אם הפנינה. ובתוך החיוורון האופנתי הזה, שתי עיניים גדולות ואפלות-איפור, כמו הביטו מתוך תהום.
היא צועדת-גולשת בראש. הוא מחליק בלא קול בצילה.
לפתע עמדה.
כולם עמדו.
הנערה, או האישה הילדה, שלחה יד רזה ובאצבע ארוכה, בעלת חוד-צפורן דם, קבעה:
זוהי.
וזוהי היתה מין ספינה אדירה. גדולה ומפוארת היתה מכל המכוניות שבתערוכה. ארוכה היתה כאורך החנות. לבנה היתה כמו ברכה מלאה חלב. מרופדת היתה כמו ערש כלולות מלכותי. והיו לה חמוקיים – י-הבה-יה.
ואיזו חזית היתה לה. ואיזה פנסים, אולי חמישים פנסים, ואיזה זנב היה לה. המפואר בזנבות תבל. יצירה כזו טרם נראתה על כבישינו. אפילו לא בחלומות המכוניותומאנים.
מיד הופיע סרסור-לדבר-תעבורה והתחיל למנות מעלותיה ולהפגין חמודותיה. הוא לחץ על כפתור וחלונות התחילו לעוף מעלה, מטה. עוד לחיצה – והגג עולה, יורד, מתקפל לחצי, לרבע. עוד לחיצה על כפתור והבובה התחילה להתחמם, להתקרר, לשיר, לנגן, להוציא משקאות קרים, להחליף תקליטים...
כולם מלקקים שפתים. הקרובים אליה יותר ממששים אותה והגברת הצעירה תוקעת את שתי ידיה בתוך כיסים עמוקים, ועיניה אומרות; לא תחמוד...
רינה'לה – אומר האיש הקטן – היא כל כך גדולה!
האצבע עם החוד ממשיכה להצביע לעברה.
אבל רינה'לה – אני לא מדבר על המחיר. בחיי שלא. אגב, כמה היא עולה? 43 אלף? (הקול אינו רועד. הוא שקט) בחיי שאיני מדבר על המחיר. אבל, מותק, את רק אתמול עברת את הטסט!
אבא, או את המכונית הזו, או שאני לא ניגשת לבחינות – פסקה ולא יספה.
אבא – נסתובבו ראשי האנשים בפליאה, במעט אכזבה והרבה עניין מחודש.
רינה'לה – המשיך האיש הקטן בקול קטן עוד יותר. – מותק, האמיני לי שהייתי מוריד בשבילך אפילו את הצלחת מן השמים, כמו שאומרים. ושום דבר אינו יקר לי בשבילך, אבל עם מכונית כל כך גדולה קשה למצוא חנייה, קשה לנסוע ברחובות הצרים שלנו. אולי תבחרי לך משהו יותר קטן?...
אבא'לה, או שאתה קונה לי את המכונית הזו או שאין בחינות בגרות – סיננה הנערה בקול זקנה שבעת ימים וייגע. סובבה על עקבה והתחילה צועדת לקראת פתח היציאה.
ואבא'לה מיהר להוציא פנקס צ'קים, נשען על המכונית והתחיל לחרוט בתוכו – אט-אט ארבעים ושלושה ולידם שלושה אפסים. ושוב ארבעים ושלושה באותיות עבריות מרובעות וכבדות. הגיש את הצ'ק – עשה תנועה של התנצלות בידיו, כאומר: הילדים האלה שלנו ורץ טס בעקבות בתו, גבירתו.
החנות נאלמה. אפס ניתן לסלוח לאיש על שהוא נכנע לסחיטה של אהובה צעירה. אבל לפרחחית קטנה, לבת של אביה...
מיהו המיליונר המטופש הזה ביקשנו לדעת, שכך בקלות יכול לקנות מכונית הדורה לבתו כדי שתיגש לבחינות בגרות. ודאי אחד שזכה בהגרלה או בשוק שחור?"
"דווקא לא – הבטיח לנו המוכר. איש הגון! עובד קשה. הוא עושה בלוקים..."
להזכירכם את "הלבן" – של דבורה ברון...