28.4.60
ושוב נסע קצת לחו"ל, והפעם באמצעות הלקה חברתי. והלקה היא באמת בחורה נפלאה. צנומה, חרוצה, תמימה כביום היולדה, אם כי עברה את התופת הנאצי, מחנות ההשמדה, מחנות שיחרור, ולהבדיל – עליה ב', מחנה עולים, מרתף בשכונת התקווה, ועוד מטעמים ממטבחו של העולם בן זמננו, העולם בו אנו חיים.
היא נסעה לגרמניה. לא על מנת ליהנות שם, חס ושלום. היא נסעה לשם כדי לאסוף את המגיע לה משילומי ה"מצפון" הגרמני המעיק מאוד והמבקש להיטהר. לאחר מכן תחזיר לעצמה, באירופה השוקקת, מעט מזעיר משמחת נעורים שלא ידעה. (כאילו אפשר להחזיר את אלה...)
יושבת היא בקרון-הרכבת המהירה מינכן-המבורג, החוצה את גרמניה כמעט לכל אורכה. יושבת היא מכונסת בפינתה כציפור נפחדת, ולוטשת עיניים תמימות, כחולות שלא עזרו לה הרבה באותם ימי הזוועה, והיא מועכת את תיקה פנים ואחור, ומחשבות מתרוצצות בלבה, ומראות שחשבה כי שכחה מסנוורים כזרקורי מגדל-התצפית באושוויץ.
לא. דברים אלה אין שוכחים, כנראה. לולא יצאה מגבולות ישראל היודעת כל-כך לנחם, כל-כך לרפא ולרומם, ייתכן כי לא היו חוזרים אליה כל אותם מראות וזכרונות. אפילו בחלום לא היו פוקדים אותה אלא לעתים נדירות ביותר... עכשיו יושבת היא בקרון מלא גרמנים וגרמניות – יהודיה אחת ויחידה בין המון "בני הגזע הטהור", והיא פוחדת, היא כמו מושפלת, ועיניה הכחולות מכחול – מבטן רך כזה, עצוב כזה, יהודי כזה.
כמו בימים ההם, בולשת היא לראות שמא תמצא, ולו אחד, מבני עמה. אך לא. גרמניות שמנות מאכילות ילדיהן, גרמניות צעירות ונאות מפטפטות עם "קאוואלירים" גרמנים צעירים, ובינן לבינן, ואפילו אלה שהם כהי-שער ועין, יש להם מין בהירות כזו במבטם, מין קור בהיר וסטרילי המעביר צמרמורת...
מאי-שם, מאחד הקרונות, הופיע לפתע טיפוס מתולתל ושחום-פנים. קולני היה האיש ומהיר תנועה. היא לא יכלה לשמוע מה אמר לשכניו, אבל שמעה את צליל קולו. צליל מוכר כזה, מזרחי. מתנגן, קרוב. "יהודי!..." – שמח לבה. אך כאשר הלך הזר לקנות דבר-מה במזון, שמעה את שכנו מספר שהלה הוא... מוסלמי מפרס. סוחר שעונים מפורסם. בכל זאת, נראה האיש קרוב.
לפנות ערב עצרה הרכבת לשניות ספורות. הלקה ביקשה לרדת בתחנה ושכניה שניסו להיכנס עמה בשיחה לשווא הזהירוה לבל תתעכב יותר משתי דקות. אם שעונה יפגר, היא תישאר תקועה בתחנה. היא בדקה את השעון, שלעולם אין לסמוך עליו, מתחה את קפיצו, קפצה לרציף, ובטרם הספיקה לנשום עמוקות פעמיים, החלה הרכבת לזוז. היא חיפשה את קרונה מבוהלת, כשלפתע הופיע בדלת הפרסי, הושיט ידו וקרא: "גברת, זהו הקרון שלך – בואי!"
"את מישראל, נכון?" שאל האיש לאחר מכן, כאשר ישבו שניהם זה בצד זו.
"מניין לך?" שאלה.
"אני סוחר שעונים. גברת. והדוגמה של השעון שלך מייצרים רק בישראל. לא ידעת?"
ומעניין. למן אותו הרגע כמו נמוגו תמונות העבר. ועיניה היו כחולות סתם, הגרמניות שבקרון – היו נשים, והרכבת מינכן-המבורג לא יותר מרכבת, אך השעון מישראל – גשר זהב והטוב בשעוני העולם. |
|
|
|